לא על הארנונה לבדה

בעיות התקציב של הרשויות המקומיות מקורן במגבלות ובאיסורים שהממשלה הטילה עליהן. למעשה הרשויות המקומיות כלואות במסגרת ההגבלות האלה. הממשלה מאפשרת להן רק מקור אחד להכנסות עצמיות – הארנונה. וגם לארנונה קובע שר הפנים תעריפי מקסימום, ושר האוצר מתערב מדי פעם בפעם בקביעת התעריפים.

מקור נוסף לבעיות התקציב של הרשויות המקומיות הוא הסדרים מעוותים של מימון השירותים שהן מספקות. השירותים האלה מתחלקים לשני סוגים: "ממלכתיים" ו"מקומיים". השירותים המקומיים: תחזוקת וניקיון הרחובות, תברואה ותאורה צריכים להיות ממומנים ממקורות עצמיים. השירותים הממלכתיים: חינוך, רווחה ועוד, המעוגנים בחוקים ובתקנות שהמדינה קבעה, צריכים בעיקרון להיות ממומנים ב-100% על ידי המדינה.

בין השירותים האלה חינוך הוא סעיף כבד. בפועל המדינה מממנת בערך 70% מההוצאות של הרשויות על חינוך. ההוצאות על חינוך מהוות בין 30% ל-50% מכלל ההוצאות של הרשויות, כולל תחזוקת בנייני בתי ספר וגני הילדים, ניקיון, תיקונים, עוזרות גננות. החל משנת 2002 קיצצה הממשלה משרות של אלפי מורים ומורות (שהיו עובדי מדינה) שלימדו מקצועות כמו היסטוריה, אומנות, מוזיקה ועוד. עיריות רבות מממנות את ההוראה של המקצועות האלה על חשבונן, לפי מידת היכולת הכספית שלהן. בשנת 2018 מימנה הממשלה 68% מן ההוצאות על חינוך של כלל העיריות ו-71% מן ההוצאות על שירותי רווחה.

שינויים בהיקף המימון שהממשלה העבירה לרשויות בשנים האחרונות וקיצוצים פתאומיים באמצע שנת התקציב (כמו "קיצוץ רוחבי") גרמו קשיים לרשויות. שכן קשה ולפעמים בלתי אפשרי לפטר עובדים (מורים, גננות וגם עוזרות גננות וכיו"ב) באמצע השנה. העיריות פיתחו שיטות להעסיק גם מורים כ"עובדי קבלן", למשל להעסיק אותם על ידי חברה עירונית.

השלכה נוספת מן המצב שבו הארנונה היא כמעט המקור היחידי של הכנסות עצמיות של הרשויות המקומיות היא הגדלת אי-השוויון בין הרשויות. מכיוון שבסיס המס של הארנונה כולל נכסים שמשמשים לתעשייה, למסחר, למשרדים, למלונאות ועוד. אלה לא מתחלקים באופן שווה בין היישובים. בערים הגדולות במרכז, ובראשן תל אביב, יש הרבה יותר שטחי מסחר ומשרדים. מן הנתונים בלוח המצורף אפשר לראות שבשנת 2018 ההכנסות של עיריית תל אביב מארנונה על נכסים שלא למגורים היו 2.3 מיליארד שקל, שהם כמעט חמישית מכלל גביית הארנונה שלא למגורים בכל 77 העיריות. כל ההכנסות מגביית ארנונה של תל אביב היו קרוב ל-3.2 מיליארד שקל, כאשר הגבייה מנכסי מגורים תרמה רק 27.5% ומנכסים המשמשים בשימושים אחרים 72.5%.

נתון מעניין על מצבה של תל אביב הוא שההכנסות של העירייה מדמי חנייה, חניונים וקנסות על עבירות חנייה הגיעו בשנת 2018 ל-300 מיליון שקל. חלק גדול מהסכום שולם על ידי תושבי יישובים אחרים שבאים מכל רחבי הארץ לתל אביב לעבודה, לקניות, לבילוי ובידור (מדובר בשנה נורמלית שאין מגפה ווירוס).

בראשון לציון, שהעירייה שלה חברה בפורום ה-15, ושיש לה די הרבה שטחי מסחר, הפרופורציה אחרת. נכסי מגורים תרמו לארנונה כ-46% ונכסים אחרים 54%. מן הנתונים שבלוח אפשר לראות שביישובים קטנים יותר ההכנסות מגביית ארנונה קטנות יותר.

מעניין לציין שבית שמש ואור יהודה, ערים לא גדולות, הצליחו, הודות לשטחי תעשייה גדולים, להגיע לשיעורי הכנסה נאים מארנונה מנכסים שלא למגורים.

ברצוני להפנות את תשומת ליבכם גם לנתונים על שיעורי הגבייה של הארנונה למגורים ולנתונים על ההכנסה לנפש הכוללת של העירייה בתקציב הרגיל ולרמתה הנמוכה בבית שמש ובאלעד, שלתושביהן הדתיים יש הרבה ילדים.

ההסדרים המסובכים והמעוותים שעל פיהם הממשלה מעבירה מימון לעיריות ומצוקתן התקציבית הביאו למינוי מספר מכובד של ועדות ציבוריות שהציעו הצעות שונות להכניס סדר ויציבות בהסדרי המימון. בספרי "כלכלת השלטון המקומי" (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002) מניתי חמש ועדות כאלה משנת 1961 (בראשותו של שופט בית המשפט העליון אלפרד ויתקון), ועדה בראשות חיים קוברסקי, ועדה ציבורית בראשות משה זנבר בשנת 1976, ועדה בראשות יחזקאל הרמלך, וועדה (בראשות רואה החשבון יצחק סוארי) בשנת 1992. ועדת ויתקון הציעה שהרשויות המקומיות יקבלו באופן קבוע אחוז מסוים מהכנסות המדינה. ההצעה נוסתה במשך כמה שנים ובוטלה. לכך יש להוסיף עוד הצעות שהציעו חוקרים שונים במהלך השנים. כמו הצעה שלי בספר הנ"ל והצעה של פרופסור ערן רזין ואנה חזן (שהייתה הממונה על העברת המימון לרשויות במשרד הפנים) לרכז את כל הארנונה מנכסים שאינם מגורים במאגר ארצי ולחלק את הכסף בין הרשויות לפי מפתח סוציו-אקונומי. הצעה שלא התקבלה.

הכנסות בתקציב הרגיל של כמה עיריות

במיליוני שקלים בשנת 2018

במיליוני שקלים שנת 2018