יש לקח מהמשבר הפוליטי, והוא לא שינוי שיטת הבחירות

משבר פוליטי מתמשך משתולל בישראל. הוא הוביל, באופן חסר תקדים, לשתי מערכות בחירות בתוך שנה, והיד עוד נטויה. אף שהמילה "משבר" משמעותה מושב ליולדת, ספק אם דבר-מה חדש באופן מהותי ייוולד מהפלונטר הנוכחי. מעטים שבכל זאת מנסים להפיק לקח מהמצב שנוצר, מציעים שינוי בשיטת הבחירות לשיטה שבתקווה תמנע הישנות של משברים מסוג זה. בדרך כלל מדובר בהצעה לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה היחסית הנהוגה בישראל לשיטה אזורית, בדומה לארצות הברית ובריטניה. שיטה אזורית, כך הם טוענים, תקל להכריע בין הגושים.

ואולם לשיטת בחירות אזורית חסרונות קשים. למעשה מפלגה יכולה לזכות במיעוט קולות בסך הכול, אך לנצח בבחירות אם זכתה ברוב אזורי הבחירה. יתרה מזו, קביעת הגבולות בין אזורי הבחירה משפיעה על תוצאות הבחירות – תופעה הידועה בשם ג'רימנדרינג. ומעל הכול, כלל לא בטוח שבחירות בשיטה אזורית יובילו לאותה הכרעה מיוחלת. סביר להניח שבאזורי בחירה מסוימים יהיה רוב לקבוצה שאינה אחת משתי המפלגות הגדולות, למשל יישובים ערביים או ריכוזים חרדיים. כלומר גם אחרי מעבר לשיטה אזורית ייתכן שתישארנה בכנסת מפלגות קטנות, ולאף אחת משתי המפלגות הגדולות לא יהיה רוב מוחלט.

האמת היא שבעיית המשילות בישראל כלל לא טמונה בשיטת בחירות. שיטה יחסית דומה לזו של ישראל נהוגה במדינות אירופיות רבות, כולל המשגשגות שבהן. הרעיון לשנות את שיטת הבחירות הוא הצעה להדביק פלסטר על פצע מדמם, אבל הדימום הוא תסמין למחלה פנימית עמוקה. בעיית המשילות בישראל נובעת בראש ובראשונה מהיותה מדינה ריכוזית מאוד מבחינה פוליטית. מראשית ימיה של המדינה רוכז הכוח בידי הממשלה ולא חלחל לרמה המקומית או האזורית. השלטון המקומי בישראל הוא תוספת שולית לשלטון המרכזי, תוספת שנמצאת מתחת לרדאר ועסוקה לעיתים בעיקר בשחיתות. כך רואה הממשלה את השלטון המקומי, כך רואה אותו הציבור וכך הוא רואה את עצמו. שיעורי ההשתתפות הנמוכים בבחירות לרשויות המקומיות מבטאים את מקומו הזניח של השלטון המקומי בישראל. ערים רבות נראות כמו השלטון שלהן – משעממות, מלוכלות, מוזנחות ותקועות.

לשלטון המקומי אין סמכות כמעט לכלום. כאשר עיריית תל אביב מבקשת להפעיל אוטובוס בשבת, היא לא יכולה לגבות תשלום על הנסיעה בו – כי הממשלה היושבת בירושלים לא מרשה לה. על סוגיות כמו נישואין אזרחיים אין מה לדבר. גובה הארנונה שהעירייה רשאית לגבות מנוהל מלמעלה במשרד הפנים. כלומר גובה המס והתמורה לו בהגדרה אינם נושא לוויכוח בין מועמדים לראשות העיר. ואכן, מדוע שתהיה לשלטון המקומי סמכות בנושאים חשובים? הרי במציאות הקיימת בישראל הוא לרוב מושחת ולא איכותי.

אף שנדמה לנו שהמגזר הציבורי בישראל אינו יעיל, המדינה מסוגלת להתמודד לא רע, ולפעמים אף טוב ממדינות מפותחות אחרות, עם אתגרים גדולים. לראיה, קליטת העלייה הגדולה של שנות ה-90 של המאה הקודמת, פרויקט התפלת מים, ההתנתקות מעזה ופיתוח מערכת כיפת ברזל. אך הכול נתקע כאשר צריך להתמודד עם בעיות שהן יותר איכות חיים מאשר "החיים עצמם", כהגדרת ראש הממשלה, כגון תחבורה ציבורית פנים-עירונית, חינוך וסוגיות דת ומדינה.

אם כן, השאלה היא מדוע סוגיות אלה בכלל צריכות לחכות לממשלה ולעמוד ברמזור אדום בכל פעם שפורץ משבר קואליציוני? מדוע הן צריכות להיות תלויות בסדר הרוטציה בין נתניהו לגנץ או ביחסים בין ליברמן למירי רגב? הן צריכות לעבור לרמה המקומית. עיריית פתח תקוה היא זו שצריכה להקים רכבת קלה במרכז העיר, וכך גם עיריות אשדוד, אשקלון, באר שבע ורחובות. העירייה צריכה לגבות מס מהתושבים לטובת מימון פרויקטים אלו, וסביב זהותו של האיש הראוי לאמון בניהול משאבים בסדר גודל זה צריכות להתנהל מערכות בחירות מקומיות. העירייה גם צריכה להכריע אם הרכבת הקלה שהיא מקימה תפעל בשבת.

הורדת סמכות בנושאי פנים לרמה המקומית תועיל למשילות גם בכך שתצמצם את מרחב נושאי המחלוקת שלעיתים גורמים למשברים קואליציוניים. למשל במציאות של שלטון מקומי חזק, חוק המרכולים לא יוכל לחולל משבר פוליטי כלל-ארצי, כי לא תהיה לממשלה סמכות לכפות על הרשויות המקומיות סגירת עסקים בשבת.

ברובד עמוק יותר, עם ישראל התרגל באלפיים שנות גלותו לא לקבל אחריות על עצמו. אנחנו נוהגים יותר כאוסף של פרטים מאשר כציבור. הורגלנו להגיב על מציאות – התגובה היהודית השכיחה היא לעבור מקום – אך לא הורגלנו לעצב אותה. המנטליות הגלותית חלחלה לצורת החשיבה שלנו גם ביושבנו בציון. רובנו לא נוקטים בשום פעולה לנוכח תופעות שמפריעות לנו במרחב הציבורי, כגון היעדר תחבורה יעילה, בעיות במערכת החינוך, לכלוך או כפייה דתית. אנחנו רגילים לחשוב שהמלך היושב בעיר הבירה הוא ורק הוא מטפל בסוגיות אלה. ובכן, הגיע הזמן שנלמד לקחת את גורלנו בידנו לא רק במישור המדיני אלא גם במרחב שבו עוברים חיי היום-יום שלנו. כאשר תבוזר הסמכות השלטונית בענייני פנים לרמה המקומית, גם איכותו של השלטון המקומי תעלה. אך טבעי שעליית הביקוש לשלטון מקומי איכותי תוביל להתגברות גם בצד ההיצע.