תעצרו את העיר אני רוצה לרדת

נאמר במקורותינו "קנאת סופרים תרבה חכמה", ונכון שתחרות אינטלקטואלית בין אנשי העט והספר אחראית ליצירה האנושית במיטבה מאז שחר ימינו. אך איני משוכנע כי קנאת סופרים וירטואלית ותחרות בין כותבי בלוג זה או אחר, היא זו שבאמת אחראית כיום לפיתוח היצירה האנושית. המלל הרב והרצון לחקות אינו מביא בהכרח לתוצאה המקווה. כיום קיימת תחרות קשה על כל נושא ועל כל עניין ודבר המתפרסם והעשוי לקדם את הכותב או הכותבת, ולא תמיד תוצאותיה טובות לחברה האנושית.

בתחום המוניציפלי קיימת תחרות קשה בין הערים השונות על מיקומן, על שדרוגן, על חזותן, מעין תחרות בלתי פוסקת ושאיבת רעיונות אלו מאלו. אלא שכאן גם קיים העיקרון "החיפזון מן השטן". העיר המודרנית היום ניצבת בפני בעיות קשות הנובעות מעודף מצטבר של אוכלוסייה, מבעיית שינוע, תנועה ותחבורה, ומהעובדה שהמשאב היקר ביותר בחיינו הוא זמן, ולכן המרוץ אחריו משפיע על איכויות חיינו. ערים גדולות בעולם מצאו פתרונות מעניינים לבעיות התחבורה השונות ויצרו תשובות מעניינות, אולם לא תמיד אפשר להעתיק פתרונות מבלי לייחד מחשבה למצוקה המקומית, ולפרקים הפתרונות של מקום אחד הן הקללות של מקום אחר.

ערים שונות במערב אשר זה שנים פיתחו את רעיון הרכב הדו-גלגלי והביאו אותו לחלק מתרבות העם והמדינה, הן אלה שעמדו מאחורי פתרונות התחבורה החדשים. הולנד, אירופה כולה, הארצות הסקנדינביות, זה שנים שהן רואות באופניים חלק מאורח החיים, הן מבחינת איכות החיים הן מבחינת השמירה על איכות הסביבה. אך טבעי הוא שהנגישו לעולם את הפתרון הדו-גלגלי לבעיית התחבורה. אך יש לזכור כי מדינות אלו כבר היו ספוגות בהכרת הרכב הדו-גלגלי והתרבות הדו-גלגלית. הן גם התקינו את התשתיות הדרושות, כגון מגרשי חניה ואחסון, מסלולים ייחודיים, קיום תרבות רכיבה ויחס הדדי בין משתמש בסוג אחד לבין משתמש בסוג אחר של תחבורה. הוספת שבילי אופניים ושבילי דרכים ייעודיים הייתה טבעית, והקבוצות השונות עברו זו ליד זו ולא זו בתוך זו. לאחר שנים של חשיבה ועשייה בנושא, הפתרונות השתלבו היטב ודיברו זה עם זה.

בארצות שונות הפך הפתרון הדו-גלגלי לפתרון אמיתי ונכון. הוא נשא בשורה מעניינת ומרתקת, וזו רק הלכה והשתפרה, תוך כדי מתן תשובות לצרכים של האוכלוסיות השונות. אך יש להיזהר מהעתקה עיוורת, שכן זו תהפוך את הברכה לקללה. פתרון שאינו מביא בחשבון לא את התשתיות, לא את הצרכים ולא את תרבות הנהיגה במקומות ציבוריים, מגלגל אל תוך החברה תשובה מעניינת לבעיות התחבורה אך נושא עימו צרות כבדות משקל וקשות לחיי העיר.

קברניטי הציבור בערי ישראל שניסו להעתיק את הפתרונות האלה לא הבינו כי קודם כול יש ללמוד את ההתנהגות ואת הרגלי השימוש ברכבים דו-גלגליים בחברה הישראלית, אשר תרבות האופניים כמעט לא הייתה קיימת בה. במדינת ישראל יש התנהגות אלימה ברחבי הכבישים, תשתית הכבישים גרועה ואינה מותאמת ושבילים לרוכבי אופניים כמעט אינם בנמצא. הכבישים צרים וחלקם דו-מסלוליים, עמוסים לעייפה, ועליהם ציבור שאינו ממושמע כלל להוראות רמזור והכוונות תנועה כלשהם. קברניטי הארץ רצו להידמות לגל השוטף את המערב באמצעי תחבורה זולים, גמישים ומהירים ולקצור את מחיאות הכפיים של הקהל על העמדת כלי תחבורה יעיל, זול ושימושי המרצד בצבעיו הנוצצים על מדרכות העיר. אך מבלי שתינתן לקהל היכולת לנצל את הפוטנציאל, רצונם של הקברניטים גובל בעיוורון ובטעות יסודו.

בישראל של 2020 נכנסו כלי משחית לשבילי ישראל, כבישיה ומדרכותיה. הרכב הזול נמכר או הושכר בכמויות אדירות. הנוהגים בו לא הודרכו ולא הוכשרו, עזרים לשמירת חיים לא הותקנו וגם לא חויבו בחוק והנוהגים לא למדו ולא הכירו את חוקי התנועה הקיימים, כדי לעמוד במינימום הנדרש בהתנהגות בכבישים עמוסים לעייפה. מרגע שניתן הפתרון ירדו כל החסמים מהנהגים של כלי רכב אלה – רוכבי גלגיליות, רוכבי אופניים ואופניים חשמליים, רוכבי קורקינטים חשמליים ולא חשמליים. כל אלה הוטלו לכבישים, למדרכות ולמעברי החצייה וכעת הם מסכנים את חייהם שלהם ומאיימים על האוכלוסייה כולה. יתרה מכך, מדינת ישראל היא מדינת עלייה, ויש בה מספרים אדירים של אוכלוסייה בוגרת אשר מהלכת בדרכים. בגלל נגיסות של חניות וכבישים נשדדו מאנשים אלה שטחי המדרכות.

כשהתעוררו אבות העיר וקברניטי המדינה לסכנה, החלו להציע תיקונים, אך אלה התווספו כטלאי על גבי טלאי. תיקונים מעין אלה בדרך כלל אינם מתקנים את המצב אלא מסבכים אותו יותר ויותר. יתרה מזו, במדינה כשלנו התווספו לכלי הרכב השונים עגלות חשמליות לנכים, הממלאות גם הן את המדרכות, את מעברי החציה והכבישים. לכל אלה מצטרפים הקטנועים והאופנועים, שבגלל העומס הצטרפו לחגיגת התחבורה הישראלית ויחד יצרו פסיפס אדום בוהק, אשר חלקו קטלני עד אימה.

המלחמה בגבולות הצפון והדרום הביאה את התושבים לדרוש מהממשלה, ובצדק, להגן על חייהם. הדרישה לא לחיות יום-יום בצל הסכנה, גם אם הסכנה פוגעת לעיתים רחוקות, היא דרישה נכונה, ומציגה בפנינו עד כמה חשוב הביטחון היום-יומי לאזרח באשר הוא. והנה התחבורה הדו-גלגלית בישראל מציבה סכנת מוות יום-יומית וגובה קורבנות במספרים עולים ועולים, ואנו עוברים על כך לסדר היום בתקווה ש"לי זה לא יקרה". העובדה שרבים מהנהגים המסכנים את חיינו אינם קשורים בנו מקשה עלינו כפל כפליים למצוא פתרונות לשמירת איכות חיינו. קורקינט חשמלי הנע במהירות במדרכה, עובר במהירות מעבר חציה ונכנס למסלול נגדי – זוהי תופעה יום-יומית. היתקלות בילד או בקשיש גם היא תופעה בלתי נסבלת ומאמללת.

הבטחות למציאת פתרון אינן יכולות להביא לפתרון אמיתי. יש לעצור את המגמה לתקופה מסוימת כדי לקבוע נהלים וכללים, להצהיר על אזורי הסכנה, לקבוע סייגים ולהגדיר מהן הסכנות בפתרון הדו-גלגלי. ראשית כול יש להסדיר את התשתית, את ספר החוקים ואת דפוסי ההתנהגות ולהכין את הצוות שיכפה את הכללים שייגזרו כתוצאה ממסקנות אלו. יש להבין את הבעיות המקומיות שלנו, ששונות מבעיות במקומות אחרים, ולהתאים את הפתרונות לדפוסי התנהגותנו, לתפיסת עולמנו ולהרכב האוכלוסיות בערים הישראליות.

כיום ברור שהפתרון הקל והנגיש כביכול לבעיית התחבורה מציב סכנה, וזו מחייבת אותנו לנקוט צעדים עכשוויים ולא תיקונים ארוכי טווח. הפתרון החלקי והמסוכן התברר ככישלון שהחברה משלמת עליו מחירים גבוהים. יש פיתוי בפתרון זה, ורבים האנשים המנצלים את ההמצאות הישנות-חדשות האלה כדי להגיע מהר ובקלות למחוז חפצם. אבל אליהם מתווספים מדי יום ביומו מודעות אבל בעיתונים השונים ונפגעים רבים בבתי החולים. חלקם הם ילדינו, הורינו, אחינו ואחיותינו. הם כבר לא נשמעים. עבורם הפתרון יגיע מאוחר מדי.