האזרח והשלטון המקומי

מראשית ימיה התחברה האנושות ביצירת המסגרות השלטוניות והניהוליות של חייה. החברה תמיד הייתה מבוססת על אינטרסים וחלוקה לפי מגזרי עיסוק, ואנו מכירים למשל את המחלוקת בין רועי הצאן והחקלאים, אשר עמדה בראשית הסכסוכים האנושיים עוד בימים עברו, ואת החברה השבטית, הכפרית והעירונית. כל אלה חייבו מאז ומעולם את האנושות ליצור סמכות שלטונית וכן להכיר ולהוקיר את היחס בין היחיד לשלטון על כל המשתמע מכך.

ככל שהתפתחה החברה הפכו מושגי השלטון סבוכים יותר, והניסיונות להתאמה בין צורכי הניהול לבין צורכי ההתייחסות של היחיד לשלטון הלכו והסתבכו. בעידן המודרני היו ניסיונות להגדיר הגדרות יסוד במערכת שבין היחיד לבין המרכזים המנהלים את חייו. החברה המודרנית קבעה שהכללים החשובים ביותר בניהול החברתי נטועים באיזונים ובלמים, וכיום אנו נוטים לראות את שלוש רשויות השלטון – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת – כשלושת היסודות המרכזיים בחיי השלטון הדמוקרטי או הפסאודו-דמוקרטי בעולם.

המגמה השלטת כיום היא שעיקר צורכי החברה נתונים בידיהם של "שומרי הסף", שבידיהם כביכול מופקד הסוד ההרמוני שבין הרשויות. אין ספק שמערכת השלטון, או מה שקרוי "הממלכה", העוסקת במדיניות הכוללת של המדינה, היא מקור העוצמה והכוח, ועיני הציבור נשואות לשליט, לשלטון ולמי שמנהל את המערכת. בכך נתקבע מעמד ראשי המדינה בתור הדמויות החשובות בחיי המדינות השונות בעולם. אך מסתבר שהחיים אילצו את החברה לבנות ארגונים חדשים ולהוסיף אותם למערכת היחסים שבין האזרח לבין השלטון, אך היא עדיין לא הגדירה לעצמה את יחסי הגומלין ביניהם.

בהרהור מעמיק, הגוף המשמעותי ביותר בחיי הציבור במדינה מתוקנת הוא הרשויות המוניציפאליות. נכון שהמדינה היא שקובעת בענייני ביטחון וכלכלה ובמדיניות הרווחה, נכון שנושאים חשובים רבים נתונים בידי השליט, שהגיע למעמדו באחת מהאפשרויות הקיימות – ירושה, דמוקרטיה, תאוקרטיה, דיקטטורה, כיבוש וכדומה – אבל תלותו הגדולה של האזרח היא דווקא ברשות המוניציפאלית. למעשה, כל איכויות חיינו, מהנושאים הבסיסיים ועד החשובים ביותר, מנוהלים בידי המוסדות המוניציפאליים. ניקיון, אשפה, גינון, חניה, בידור, חינוך, מעונות ילדים, מרכזי קשישים, רעש, זיהום אוויר, אלימות מקומית, חוקי בינוי, עומסי תחבורה – כל נושא של חיי היום-יום שלנו מופקד בידי הרשויות המוניציפאליות.

עם זאת, האזרחים אינם מראים הדרת כבוד כלפי אבות ואמהות העיר. אף שחיי היום-יום תלויים לחלוטין בתאורת הרחוב ובניקיון המדרכה, במאבק ביתושים ובמלחמה בזיהום האוויר, השלטון המוניציפאלי מתקבל בחשדנות ובדרך כלל מוערך הרבה פחות מהשלטון המרכזי. היחס ההדדי שבין השלטון המקומי לאזרח אינו קשר חם ומלא הערכה, שכן אנשי השלטון המקומי חשים כי הם ורק הם אדוני העיר, ואילו האזרח תמיד חושב שזכויותיו נשחקות וכי מיקומו בעיני קברניטי העיר חשוב פחות מהמעמד של מי שקובע את אופי השלטון ברשות. אכן, קיים ניכור רב בין רוב אזרחי הערים לבין המנהיגות המוניציפאלית, והניכור יוצר אי אמון הדדי מתמשך. האשמה נופלת בחלקה על קברניטי הערים ובחלקה על האזרחים והאזרחיות הרגילים, על טענת ה"מגיע לי" הנשמעת בקרבם, והיא נופלת במידה רבה גם על התקשורת, המדגישה תמיד את החסרונות ומקדישה תשומת לב מועטה ליתרונות.

כדי להמחיש את הטענה שהעליתי אני מבקש להתייחס לאירוע משמעותי בחיים המוניציפאלים במדינת ישראל. ראש עיריית נתניה הגברת מרים פיירברג נחשדה בקבלת שוחד. העיתונים ואמצעי התקשורת לא חסכו ממנה את שבטם והיכו בה ללא חסך ורחם, אף שהנכס העיקרי בידי נבחר ציבור הוא שמו הטוב ואמון בוחריו. פיירברג אינה ראש העיר הראשונה שנחשדה ולא ראש העיר הראשונה שזוכתה. אבל היא יכולה לשמש דוגמה קלאסית למבחן שבין זכות הציבור לדעת לבין זכות הציבור לזכור ולהזכיר.

מרים פיירברג נחשדה, אבל התיקים נגדה נסגרו לבסוף. הידיעה על כך התקבלה, אך שנות הסבל והניכור והישיבה אל מול דלתות סגורות ומול מבטים קפואים, כועסים ומשתאים היו כמדקרות סכין, ולא רק בגבה של דמות אהובה ואהודה זו. מרים פיירברג הייתה ועודנה ראש עיר למופת, דמות מרתקת שהפכה לסמל בקרב מנהיגים מוניציפאליים בחברה הישראלית.

נתניה נחשבת לעיר הישראלית הראשונה. בשנת 1948, כשהוקמה ממשלת ישראל והועברו הסמכויות להכריז על ערים במדינה החדשה, הייתה נתניה העיר הראשונה שזכתה להכרה זו, ולא בכדי. נתניה הייתה העיר קולטת העלייה הגדולה בישראל. לצד אלפי תושביה הוותיקים, שהקימו אותה ב-1923 תוך כדי מלחמת העולם השנייה, הגיעו לאחר המלחמה אלפי עולים פליטי חרב מהשואה הגדולה שהתרחשה באירופה. הם הגיעו בהתגנבות מעפילים לחופיה הארוכים של העיר, חלקם שוכנו במחנות מעצר בחולותיה של נתניה וחלקם נותבו לשאר חלקי העיר. השילוב בין הישן לחדש היווה את התשתית לעיר הישראלית המיוחדת הזאת.

פליטים מכל גלות אפשרית המשיכו והגיעו אל העיר. בהיותה קולטת עלייה הגיע ההייטק הראשון לעיר, כדי למצוא תעסוקה לתושביה – הייתה זו תעשיית היהלומים, והיא הפריחה את העיר. אך עם גילוי העבודה הזולה בארצות אסיה הועברו אט אט עבודות ליטוש היהלומים אל מחוץ לגבולות המדינה, והעיר ששגשגה בראשית ימיה הפכה לעיר מוזנחת אשר צמחו בה שכונות עוני, דלות ופשע.

ראשי עיר רבים של העיר דאגו לה בדרכים שונות, אולם תנופת העשייה של ראש העיר הגברת מרים פיירברג עלתה על כולן. העיר שינתה פניה. שכונות חדשות קמו, פארקים תעשייתיים, הייטק, טכנולוגיות, השכלה גבוהה – כל אלה נבנו בתנופת עשייה שלא הייתה כמוה. בהנהגתה ראינו בניית גשרים ושכונות יוקרה לצד טיפוח שכונות מצוקה, קליטה אוהבת של כל העליות ועידוד התושבים הוותיקים לקבל את התושבים החדשים. כל אלה העבירו את המסר של העיר היפה הזאת, שכיום יש לה טיילת שהיא אחת היפות במזרח התיכון ושוכנים בה מוסדות תרבות ואמנות, פלנטריום ואצטדיון ענק מהיפים בארץ.

מרים פיירברג נישאה על כנפי ההצלחה הזאת בעודה מנהלת את העיר במבט לאזרח ובאהבה אין קץ לתושב. כשנחשדה לא הפנו תושביה את גבם לראש העיר, ובחרו בה למרות העננה שריחפה מעליה. בכך חרגו מההתנהגות הרגילה בעת משבר כלפי מנהיג מוניציפאלי המוקע מעל דפי התקשורת. בסופו של דבר הוסרה העננה וראש העיר האהובה יצאה שוב אל תושביה, אך אי אפשר להתעלם מהכאב העמוק שמביעות עיניה גם לאחר שהוסרה העננה מעליה. העיתונות הדגישה כי התיקים נגדה נסגרו, אך איש לא גמל לה ואיש לא הדגיש את העבודה הנפלאה שביצעה טרם החשדות.

מהי המסקנה שאנו חייבים להסיק? החברה הישראלית ממהרת לשפוט ואוהבת ביקורת, אך אינה ממהרת להודות, להוקיר ולשאת בגאווה את מה שניתן לה בצדק על ידי הממונים עליה. השיח הפך לעוין, תחרותי, מתנכר ומעליב. עם רחום לב אנחנו, אך אין בינינו אהבת חינם ופרגון הדדי. החברה הישראלית משוועת לחיבוק ולמילה טובה.

אני כותב מילים אלה לא משום שאני חייב דבר מה לראש עיריית נתניה. אמנם בעברי הייתי מחובר להרבה מתחומי עשייתה מתוקף תפקידיי השונים, אך מעולם לא קיבלתי דבר פרט למה שחייב תפקידי ומעולם לא התבקשתי לתת מעבר למה שהייתי מחויב לעשות. חוויתי 20 שנה של התבוננות באישה המופלאה הזאת שכבשה ציבור שלם בחריצות, בתבונת כפיים, בחוכמה וביצירתיות שאין דומה לה. סבורני שהגיעה העת לומר לה: צר לנו על העוול שנגרם לך על לא עוול בכפך, ועלייך לדעת ולזכור כי רבים רבים מוקירים אותך ומודים לך על עשייה שאין דומה לה במשטר המוניציפאלי של מדינת ישראל.

עלינו לזכור שמי שאינו יודע להודות, אינו ראוי לקבל מהחברה שלנו. ונדע לקבל יותר אם נדע להוקיר את אלה שנתנו לנו מלוא חופניים של אהבה, ולהכיר להם טובה.