למה דווקא הנגב? (2)

במאמר הקודם בסדרה עמדתי בקצרה על מאפיינים של אזור ספר בכלל ועל מאפייניו של הנגב כאזור ספר בפרט, ציינתי כי חיות בו שתי חברות שונות – יהודית ובדואית – המתחרות על הדומיננטיות באזור. במאמר זה אבקש לעמוד על מאפייניהן השונים של כל אחת מן האוכלוסיות הללו.

האוכלוסייה הערבית בנגב מורכבת מכמה קבוצות: הבדואים, משתפי פעולה לשעבר (משת"פים) וערביי הצפון. ארחיב מעט על כל אחת מן הקבוצות.

הבדואים – המונח מתאר לכאורה קבוצה אתנית ייחודית בקרב האוכלוסייה הערבית. במדינת ישראל אוהבים לציין את הייחודיות שלה לטובה בקרב הפלסטינים תושבי ישראל, אבל למען האמת, קבוצה זו עברה מאז 1967 אינטגרציה עם הפלסטינים, ברצועת עזה בעיקר, על רקע ריבוי נישואים עם נשים הנרכשות מיהודה, שומרון, עזה וסיני. התוצאה היא שכיום רוב הצעירים במגזר עברו דוקטרינציה פלסטינית מהותית, כך שמה"סיפור" על ייחודם כקבוצה אתנית, שמקיימת קשרים ייחודיים עם מדינת ישראל – נותרה, במידה רבה, רק אגדה.

על פי המספרים הרשמיים חיים באזור הנגב כ-250,000 בדואים (כ-38%). בפועל, הסתפחו אליהם שוהים בלתי חוקיים פלסטינים רבים, המוצאים מפלט ביישובים הבלתי מוכרים (וגם במוכרים), רחוק מעין המשטרה. אם נוסיף לכך את תופעת רכישת הנשים מרצועת עזה, מיהודה ושומרון ומסיני והסוואתן דרך רישום ילדיהן בתעודות הזהות של הנשים היהודיות, הרי שיש קושי מהותי לקבוע את המספר האמיתי של הבדואים-פלסטינים המתגוררים ברחבי הנגב.

חלקם הגדול הם תושבי העיר רהט (53,000) ועיירות הקבע: כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה. השאר הם תושבי הפזורה (כפרים לא מוכרים). דוגמאות לכך הן השבטים אפיניש, קודייראת א-צאנע, ג'נאביב, אטרש, אבו עמרה, אעצם, אבו רוקייק, אבו ג'ווייעד, קוואעין, אבו כף, עוקבי, הוואשלה, נצאצרה והוזייל, שעדיין לא קיבלו מעמד מוניציפלי. חלק מכפרים אלו הוכרו עם הקמת המועצה האזורית אבו בסמה, שהוקמה כדי להתמודד עם בעיה זו.

כדי להבין מעט מה עוצמתו של שילוב בין אוכלוסייה צעירה להיעדר משילות, ראו את ההעזה וההתנכלויות הבלתי פוסקות של בדואים לרכוש צבאי במרחבי הנגב, תופעה שצה"ל נשאר מולה, במידה רבה, חסר אונים!

עוצמתה של האוכלוסייה הבדואית גדלה במהירות רבה: שיעור הפריון אצל בדואים הוא 5.7 (במגמת ירידה). רוב הבדואים – צעירים. האוכלוסייה מכפילה את עצמה מדי 13 שנה לערך! זהו עולם של צעירים פרועים, שמזלזלים במבוגרים, ואינם נשמעים לאיש.

המוני הצעירים נמשכים לערי הנגב. בעיקר לבאר שבע, ועוברים להתגורר בה. רבים פותחים בעיר עסקים, ורואים בה מרכז בילוי. גם ערד הייתה מוקד משיכה לא קטן, שנבלם במידה מסוימת בעקבות הדומיננטיות הגוברת של חסידי גור בעיר.

משתפי פעולה לשעבר (משת"פים) – הובאו עם משפחותיהם לבאר שבע, לאחר ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005. הם שוכנו בשכונות העניות (בעיקר בשכונה ג'), לרוב בדירות צמודות קרקע. השכונה נבחרה בשל מחיריה הנמוכים וכיוון שאוכלוסייתה הייתה חלשה ולא יכולה הייתה להתנגד.

המשת"פים הכניסו לשכונות תרבות של בנייה בלתי חוקית והשתלטות על קרקע ציבורית, ובריונות כביש. מידת האינטגרציה שלהם עם האוכלוסייה היהודית היא אפסית (ואם כבר, שלילית ברובה המכריע), והם היוו זרז שמשך גם בדואים וערבים מהצפון לשכונות הללו.

ערביי הצפון – מרכז הארץ וצפונה הם אזורים צפופים, פקוקים וסתומים כמעט לחלוטין. עובדה זו משליכה על כולנו, אבל במיוחד על ערביי הצפון, שמחד גיסא אין להם איפה לגור (וגם לא איפה לעבוד), כי הקרקעות ביישובים הערביים מצויות בידיים פרטיות, אין כמעט בנייה חדשה, ואין לצעירים פתרון; ושמאידך גיסא, רוצים לברוח מהמחנק החמולתי. המקום היחידי שאוכלוסייה זו יכולה למצוא בו מגורים ומקומות עבודה הוא הנגב!

באר שבע היא "מגנט" גם עבור ערביי הצפון. ההגירה של צעירים ובעלי מקצועות חופשיים מהצפון לעיר היא כבר תופעה מוכרת. לדוגמה, הבית ברחוב ז'בוטינסקי בשכונה ג' (בתמונת הכותרת למאמר), המסמל את התהליך שעוברת העיר בכלל והשכונה בפרט. לבית עברה חלק ממשפחת משארקה הצפונית – בעלת האמצעים – שריכזה כמה דירות ויצרה לעצמה "אחוזה".

המשפחה רכשה גם את המרכז המסחרי מצידו השני של הכביש, וסימנה את התנועה של ערביי הצפון לשכונה ולסביבותיה. וכך נוצר הבדל מובהק בין השכונות המבוססות בבאר שבע לשכונות הוותיקות, אשר הופכות במהירות לדו-לאומיות. כך, למשל, אם תעמידו עתה דירה למכירה בשכונה ג', סביר להניח שאת ההצעות היקרות ביותר לרכישה לא תקבלו מיהודים.

מקורות הפרנסה של המהגרים החדשים נשענים בעיקר על האוכלוסייה הבדואית שמסביב לעיר: בעלי המקצועות החופשיים (מורים, רואי חשבון, עורכי דין וכדומה.) מתפרנסים ממתן שירותים למגזר הבדואי; אחרים פותחים בעיר עסקים – גדולים וקטנים. אחד מהבולטים שבהם הוא הקינג-סטור, מרכול גדול בבעלות ערבים מהצפון. המרכול ממוקם בגבולה הדרום-מזרחי של באר שבע, על הכביש המוליך לדימונה, סמוך לעיירה הבדואית שגב שלום, וליד סניף איקאה הבאר שבעי. בזכות מחיריו הזולים והמגוון המיוחד של המוצרים הקינג-סטור פופולרי מאוד, בקרב יהודים וערבים כאחד, והוא מהווה אתגר משמעותי לרשתות המרכולים בבעלות יהודית בבאר שבע וסביבתה.

באשר לחינוך, הבחירה של ערביי הצפון היא חד-משמעית: העדפה בלתי מתפשרת של חינוך יהודי איכותי בגני הילדים ובבתי הספר. גם במגזר הבדואי יש העוברים לבאר שבע, כדי להעניק לילדיהם חינוך בבתי ספר יהודיים או דו-לאומיים.

בגני הילדים בשכונה ג' יש אוכלוסיית ילדים מעורבת, וגם בית הספר היסודי השכונתי, דגניה, הפך לבית ספר "דו-לשוני", שלומדים בו יחד יהודים וערבים.

תושבי בבאר שבע התחילו להבין לראשונה שעירם משתנה ב-2016, כאשר הזכיינית החדשה של התעבורה העירונית, דן באר שבע, החלה לפעול בעיר, והצהירה כי באוטובוסים בעיר תהיה כריזה בעברית ובערבית. או אז התחוללה מהומה ברשתות החברתיות, התושבים פנו לעירייה, ובעקבות כך בוטלה הכריזה. אולם, בית המשפט אישר את הכריזה גם בערבית, וכיום מופיעים על גבי האוטובוסים גם שלטי פרסום בערבית, ללמד שגם הפרסומאים ערים למגוון האנושי המשתנה.

כאמור, לצד האוכלוסייה הערבית ההטרוגנית, מתקיימת בנגב גם אוכלוסייה יהודית אשר רובה – כ-400 אלף איש – מתרכזת בערים הגדולות: אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) והיתר מתגוררים בקיבוצים ובמושבים.

האוכלוסייה היהודית צמחה משמעותית בעקבות העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. ראש עיריית באר שבע דאז, יצחק (א'יזו) רגר ז"ל, הסכים עם שר הבינוי דאז, אריאל שרון, להציב שכונת קרוונים בעירו, והפך את באר שבע לבית לעולים מברית המועצות (גם לעולים הלא-יהודים, שהעדיפו את באר שבע כעיר מגורים). העולים הללו שינו לחלוטין את אופייה של העיר ויצקו תכנים חדשים לחיי התרבות שבה.

אולם תנופה זו נגמרה זה מכבר. הצעירים עוזבים ומהגרים לאזור המרכז, והוריהם האמידים בעקבותיהם. על פי נתונים של המועצה הלאומית לכלכלה שהתפרסמו ביוני 2015, בין השנים 2003–2012 הייתה בנפת באר שבע הגירה שלילית של 11%, מתוכם: 7,730 צעירים – בגילאי 15–30 – שעזבו את העיר.

כמו בתיאוריות הקלאסיות על יחסי מרכז ופריפריה – הרכבת והכבישים הטובים משרתים לא את הפריפריה אלא את המרכז – כך גם בבאר שבע. באר שבעים איכותיים נוסעים מדי יום ביום לעבוד במרכז, ואילו ארגוני היי-טק מתקשים למצוא עובדים איכותיים בדרום; הנהלות הארגונים הגדולים מצניחות תושבי מרכז לתפקידים בכירים בדרום, כפרס ניחומים על אי-קידום במרכז. בעבר הם היו חייבים להעתיק את מקום מגוריהם דרומה, אולם לנוכח התחבורה הנוחה כבר אין צורך בכך; מרצים באוניברסיטה ורופאים בבית החולים סורוקה (שבעבר התגוררו בבאר שבע), יכולים היום להתגורר במרכז, ולהגיע בקלות יחסית לעבודה בדרום; אפילו חלק מהסטודנטים תושבי המרכז אינם שוכרים דירות, ונעזרים בשירותי התחבורה הבין-עירונית המתפתחים; גם העברת בסיסי צה"ל מהמרכז לדרום לא הביאה תושבים נוספים לנגב. אנשי הקבע מגיעים לעבודה וחוזרים הביתה למרכז. המבצעים הגדולים שנערכו בקרב אנשי קבע לרכישת בתים בדרום, שימשו עבורם להשקעה בנדל"ן: כך למשל, הווילות שקנו אנשי הקבע, בהנחות גדולות, ביישוב הכפרי עומר, מושכרות למקומיים. ולקינוח, למרבה הצער, מסילות הברזל המהירות הן גם נתיב להעברת הזבל של גוש דן וחומרים מסוכנים מהצפון ומהמרכז דרומה. הנגב הופך לפח הזבל והשפכים הרשמי של מדינת ישראל.

במאמר השלישי בסדרה אבקש לבחון מדוע לא מתחדשת ההתיישבות היהודית בנגב וכיצד מנסים השלטונות להתמודד עם האילוצים הביורוקרטיים-משפטיים-ערכיים הניצבים בפניהם.