למה דווקא הנגב? (1)

מאפייניו הייחודיים של הנגב כאזור ספר
צילום של פנחס
ד"ר פנחס יחזקאלי

השנים האחרונות היטיבו מאוד עם הנגב: מנהיגות מקומית טובה ודגש חסר תקדים מצד הממשל המרכזי יוצרים אופטימיות רבה בקרב תושבי הדרום וגם בקרב מקבלי ההחלטות. היטיב לתאר זאת ח"כ אבי דיכטר: "… מה שקורה בבאר שבע צריך להוות השראה לנגב כולו: תנופת הבנייה, הסייבר, האוניברסיטה. העיר הפכה למוקד משיכה משמעותי… ראש הממשלה… הכריז על באר שבע כעל עיר סייבר והקדיש לה תקציבים בדחיפה דרמטית…" (פלד, מגזין באר שבע והנגב פברואר 2018).

מדוע משקיעים דווקא בנגב? מה קרה פה שגרם לשלטון המרכזי להתעורר? להתעוררות הזאת סיבות טובות רבות, אבל ייתכן שבאה מאוחר מדי. בסדרת מאמרים זו אבקש לעמוד על התמורות הדמוגרפיות וההתיישבותיות שמתחוללות בנגב, וכיצד הן משפיעות על התושבים המתגוררים בו בפרט ועל מדינת ישראל בכלל.

הנגב הוא אזור סְפָר (No man’s land, Frontier) שמתנהל מאז ומתמיד ללא נוכחות שלטונית אפקטיבית. סך כל האוכלוסייה בנגב מונה כ-650,000 איש (250,000 מתוכם – 38% – בבאר שבע).

באזורי סְפָר מתפתחות חברות – נקראות "חברות סְפָר" – שלהן מאפיינים שונים משל חברות באזורים אחרים. רמת השליטה או ההשפעה התרבותית, החברתית והפוליטית באזורי ספר שונה גם היא. השלטון המרכזי מתקשה לקיים דומיננטיות שלטונית באזורים הללו, הנשלטים, במידה רבה, על ידי גורמים חוץ-שלטוניים, לעתים קרובות, חמושים.

לנגב מאפיינים שונים במקצת, כי מעבר להיותו אזור סְפָר מתפתחות בו במקביל שתי חברות שמתחרות ביניהן על הדומיננטיות באזור. שני לאומים – ישראלי ובדואי-פלסטיני – מקיימים באזור הנגב מרוץ ילודה אדיר, שאמור לכאורה להכריע את שאלת הבכורה במרחב הזה. נתונים עדכניים לשנים האחרונות מראים כי קצב הריבוי הבדואי (5.7, נמצא במגמת ירידה) כמעט כפול מקצב הריבוי היהודי (3.16, שהלך ועלה ב-15 השנים האחרונות, ונמצא היום במגמת התייצבות)!

גורם נוסף משפיע על מאבק העוצמה הזה: לשתי האוכלוסיות – היהודית והבדואית – מוקדי משיכה שונים. הצעירים היהודים בנגב נמשכים כמו אל מגנט לתל אביב – מוקד הבילוי הנוצץ ומרכז התעסוקה של ישראל, ואילו הצעירים הבדואים – אל באר שבע, "העיר הגדולה" שלהם.

כיוון שבישראל צפיפות האוכלוסין היא הגדולה ביותר בעולם המערבי (ב-1,000% יותר מממוצע הצפיפות של מדינות OECD!). הנגב הוא למעשה המקום היחיד שאליו אוכלוסיות גדולות יחסית (חרדים, ערבים) יכולות להגר על מנת לשפר את איכות חייהן. עובדה זו כבר באה לידי ביטוי בשטח, ואכן, שינויים דמוגרפיים מתחוללים באזור הנגב כולו. (לשם המחשה, חִשבו על הנהירה מערבה בארצות הברית, מאמצע המאה ה-19). בשל עקרונות ואילוצים ביורוקרטיים-משפטיים-ערכיים נאלצת מדינת ישראל לקבל את השינויים הללו כעובדות בשטח.

במאמר הבא בסדרה ארחיב על המאפיינים השונים של האוכלוסיות המתגוררות בכפיפה אחת בנגב – זו הבדואית וזו היהודית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לבדואי מותר לשאת עד 4 נשים. אלפי נשים הובאו לפזורה הבדואית מעזה ומחברון. הן ילדו לבעליהן עשרות אלפי ילדים. בכך מתבצעת הלכה למעשה "זכות השיבה". ילדים אלה בהיותם ישראלים זכאים לקצבה מהביטוח הלאומי. בכך שמים את החוק הישראלי ואת חרם דרבנו גרשום לחוכא ואיטלולא. האם מדינה מודרנית הדוגלת בדמוקרטיה ושוויון מגדרי יכולה להרשות לעצמה לוקסוס כזה?

  2. אם הם לא יהיו בבאר שבע הם יהיו בעיר אחרת. ולהך, הרוב בארץ רוצים כנראה מדינה אחת לשני העמים. אז כל מה שאתה מתמקד בו זאת נקודה שולית ומקומית.

  3. חבל שנזכרו רק כעת
    אבל עדיף כעת מאשר להמשיך ולא לעשות כלום

  4. רק מוכיחים את מה שכתבת בעדינות ומה שכל תושב באר שבע יודע מזמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך