לרוב, השאלה הראשונה שאנו שואלים כשאנחנו פוגשים מישהו שסובל מפוסט-טראומה, היא "איך לטפל בהפרעה הזו?" אבל אולי השאלה שאנו צריכים לשאול היא "מה המוח למד, ואיך אפשר לעזור לו ללמוד אחרת?"
במשך 40 שנה של עבודה עם אנשים, הגעתי להבנה שונה לגמרי לגבי פוסט-טראומה. במקום לראות בה הפרעה שצריכה טיפול, אני רואה בה תהליך למידה מוצלח מדי.
כשאדם חווה אירוע טראומטי, המוח שלו עושה משהו מבריק: הוא לומד בצורה מואצת ועוצמתית איך לשרוד ואיך להימנע מסכנה דומה בעתיד. הבעיה היא שהלמידה הזו מגיעה ברזולוציה נמוכה – המוח מגדיר "סכנה" בצורה רחבה מדי.
תארו לעצמכם מערכת אזעקה שמוגדרת להגיב לפריצה, אבל היא כל כך רגישה שהיא מגיבה גם כשעלה נופל על החלון. המערכת עובדת מושלם, אבל היא זקוקה לכוונון.
הפרספקטיבה הזו משנה הכול. במקום לשאול "איך לרפא את החולה?" נשאל "איך לעזור לאדם לעדכן את המידע שלמד?"
האדם שחווה פוסט-טראומה אינו שבור. הוא למד משהו עמוק ועוצמתי על הסכנה, אבל הלמידה הזו זקוקה לעדכון. במקום לנסות להשתיק את המערכת בתרופות, אפשר לעזור לה להיות מדויקת יותר.
התהליך שאני מציע הוא של סיוע, לא טיפול. אנו בוחנים יחד את המסרים שהאדם אומר לעצמו, מזהים איפה המידע מדויק ואיפה הוא מוגזם, ובתהליך מדוד ועדין עוזרים לו לעדכן את הבנתו.
התהליך הזה הוא כמו לקחת תמונה מטושטשת ולחדד אותה בהדרגה. לא מוחקים את התמונה, אלא עוזרים לה להיות ברורה יותר.
הגישה הזו נותנת לאדם כוח. במקום להרגיש כמו קורבן של מחלה שקרתה לו, הוא מבין שיש לו את היכולת ללמוד מחדש. מנמען פסיבי של טיפול הוא הופך להיות שותף פעיל בשינוי.
כמובן, זו לא הדרך היחידה לגשת לפוסט-טראומה, ויש מקרים שבהם גישות אחרות נחוצות. אבל אולי שווה לשקול: מה אם מה שאנו מגדירים כ"סימפטומים" הם בעצם פתרונות שעובדים טוב מדי? אני מזמין אתכם לחשוב על זה. לא לקבל בעיניים עצומות את מה שאני אומר, אלא לבחון אם יש כאן משהו שמדבר אליכם.
אם אתם מכירים מישהו שמתמודד עם פוסט-טראומה, אולי כדאי לשתף אותו בגישה הזו. לא במקום טיפול מקצועי, אלא כנקודת מבט נוספת שעשויה להציע תקווה וכיוון אחר.
אם אתם פועלים בתחום – אולי כדאי לכם לשקול איך הגישה הזו יכולה להשלים את הכלים שכבר יש לכם.
ואם משהו מהכתוב פה נגע לליבכם או עורר שאלות – אני כאן לדיאלוג. לפעמים השינוי הכי עמוק מתחיל כשאדם אחד מעז לנסות דרך אחרת.
11 תגובות
אינני מתייחס לתוכן, כי זה לא תחום שאני יכול לתרום בו. אני אוהב את המחשבה המקורית שאתה מביא. מאמר דעה אמיתי
לעוזי תודה. כיף להתחיל כך את היום 🙂
קטונתי מלהביא דעה בנושא. אבל ברור שבנושאים קריטיים כאלה לא יכולם לקבוע מדיניות על סמך דעה של אזרח מבלי לקבל את כל החותמות של גורמי המחקר והמקצוע בתחום המורכב של הרפואה
אזרח הוא מטומטם או חסר יכולת למידה? רק שאבין
העולם הטיפולי בארץ כמו בהרבה ארצות הנו שמרני מידי וזה גרוע
אחד על אחד. ירצו יאכלו, לא ירצו, לא יאכלו. לא באתי לשכנע, אלא להציג פרספקטיבה שונה שאני נוקט בה.
כי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה מתייחסות לאנשים שמתקשים, כאל חולים, לקויים או סובלים מהפרעה וזה לדאבוני יושב על סיבה אחת, שלא אפרט.
הגישה שלי שאני כמאמן, שווה ערך למאמן ספורטיבי, אני מלמד את המתאמן להצליח, מבלי להיפגע בדרך. אם הוא נפגע, שילך למטפלים, אבל בפועל, המערכת הטיפולית המנטלית, לא יודעת להגדיר פיזית היכן כל הבעיות האלו.
אני מציג עמדה שמגיעה מתוך למידה אמנם אוטודידקטית, במשך כ20 שנים, שהגיעה מהתחושה שהגישה הטיפולית לקשיים נפשיים (לא מחלות), מבוססת על למידה של מה שקרה בעבר. הגישה הזו נסמכת על עבודתם של חוקרי התודעה הגדולים ביותר כפרופסורים הוראס בארלו, ישעייהו לייבוביץ, דונלד הב, ג'וליו טונוני ועוד.
אצלי אף מתאמן אינו חולה ואינו זקוק לטיפול. הוא בריא, אלא שהוא מופעל על ידי רפלקסים תודעתיים שנבנו במוחו לאורך חייו וחלקם, שהיו פעם נחוצים, כיום הם תוקעים. אני יודע איך להבטל את השפעתם וליצור רפלקסים מקדמים, בדרך להצלחה ואושר. אז אני תמיד מטיל ספק, כי במקום שיש כבר תשובות, הידע קפוא.
האם לא צריך פיקוח רפואי מחקרי, מטעם משרד הבריאות על ניסויים כאלה? אולי זה יחמיר את הבעיה?
שלום מ.מ האם לפיקוח רפואי כמו על מהפכת האופיואידים שהרופאים חילקו כמו סוכריות והרגו מליון איש בארה"ב? ראה מוקדם יותר החודש, ועדה של הקונגרס האמריקני פרסמה דוח מיוחד שלפיו סין מסבסדת ישירות ייצור של מרכיבי פנטניל (משכך כאבים רב-עוצמה) למכירה מחוץ לגבולותיה ובכך מתדלקת את משבר האופיואידים בארה"ב, שגבה את חייהם של קרוב למיליון אמריקנים בין 1999 ל-2020 וכי חברות הפארמה הגדולות ובהן 'פרדו פארמה' של משפחת סאקלר אולצו לשלם עד כה פיצויים בגובה של מיליארדי דולרים. מתוך https://www.ynet.co.il/health/article/byshknezr
או כמו הלעטת עשרות מליוני ילדים בסמים קשים, כמו אלו שהנאצים חילקו לחיילים שלהם, כדי שילחמו 50 שעות ברצף ע"ע הסר אקסטזה טוטלית
אני מדבר על אימון, כמו למרתון. תאר לך שהיית מקבל סמים מסוכנים, אם היית רוצה לרוץ מרתון. אז זו לא הדרך. הדרך היא לזהות את האמירות התוקעות ולהחליף אותן באמירות מקדמות. זה מה שעושה מאמן מנטלי כמו שעושה מאמן ספורט. אני לא מטפל, אני מלמד ידע נדרש
דבר אחד בטוח, אתה מקורי. וזה חשוב. לא מספיק רק לשען על דברי אחרים.
לשרה תודה. אבל אלו דיני נפשות ולכן חייבים ללמוד את כל האספקטים. כך אני מלמד בספר שלי על הנושא.