תפיסה חדשנית של אימון מנטלי ומשמעותו בעולם המודרני (6)

בפרק הקודם דנתי במושג "אפיגנטיקה מנטלית" והסברתי כיצד החוויות והלמידה שלנו משנות את האופן שבו המוח והגנים שלנו מתבטאים, וכיצד אפשר לרתום את הידע הזה כדי ליצור שינוי עמוק ומשמעותי. בפרק הנוכחי אבחן כיצד אפשר להתמודד עם פחדים וחסמים, ולהפוך את האנרגיה של הפחד למָנוֹע במקום למעצור.

פחד הוא תגובה אוטומטית של הגוף והמוח למצב שאנחנו תופסים כמסוכן או מאיים. מבחינה פיזיולוגית, כשאנחנו חווים פחד, מתרחשת שרשרת תגובות בגוף – הדופק מואץ, הנשימה מתגברת, השרירים נמתחים, ואנחנו מרגישים דריכות.

תגובות אלה בדיוק מתרחשות גם כשאנחנו ניצבים בפני אתגר מרגש, כמו תחרות ספורט או הופעה על במה. ההבדל העיקרי נמצא בשונות של האוטומטים התודעתיים, האחראים לתחושות האלה.

שונות זו מקורה ב"דיסוננס". כלומר, הפער שבין המצב הקיים למצב הרצוי. פער כזה, שאינו מטופל על ידי רפלקס אוטומטי מתאים, יוצר תחושת פחד או חרדה.

לכן אני מזמין אתכם לחבק את הדיסוננס ולא לפחד ממנו. פחד ואתגר הם שני צדדים של אותו מטבע. כשאנחנו תופסים את הפער כמשהו מאיים העלול לפגוע בנו, אנחנו חווים פחד. אבל כשאנחנו תופסים אותו כהזדמנות, כאתגר מרגש, כהזמנה להרפתקה ולהעצמה – התגובה שלנו היא שונה לגמרי.

הדרך שבה אנחנו תופסים את הפער הזה אינה עניין של "בחירה" מודעת, אלא היא תוצאה של רפלקסים אוטומטיים, של האופקודים המנטליים שדיברנו עליהם במאמרים הקודמים.

כדי להמחיש זאת, אספר על מקרה אמיתי:

ארכיטקט בן 70, איש מוכשר ומנוסה, שהגיע כמעט עד פת לחם. האיש נקלע שוב ושוב לעימותים עם לקוחותיו, דבר שהוביל לאובדן עבודות ולקוחות, ולמצב כלכלי ונפשי קשה.

בתהליך שעשינו, גילינו שכילד קטן, אימו הייתה צועקת עליו בכל פעם שעשה טעות, והוא פחד ממנה מאוד. הפחד הזה התבטא בדופק מואץ, בהזעה, ובתחושת חרדה עמוקה. תחושה זו חזרה בכל פעם שלקוח דחה את הצעותיו.

המוח שלו פירש את אי-ההסכמה של הלקוח כמצב מאיים, בדיוק כמו שפירש את הצעקות של אימו בילדותו, ומייד הופעל הרפלקס האוטומטי להתגונן, להתעקש על דעתו, להילחם – מה שהוביל כמובן להחרפת הקונפליקט ולאובדן הלקוח.

עברנו יחד את כל שלבי תהליך הטרנספורמציה המנטלית: הוא זיהה שההתנהגות שלו פוגעת בו, הבין שלמרות הידע שלו הוא לא מצליח לשנות את התנהלותו לבד, והבין שהתגובה האוטומטית שלו היא "סיפור" שנבנה בילדותו ולא אמת מוחלטת.

הגדרנו את הדיסוננס: מצד אחד, הוא רצה להצליח מקצועית וכלכלית, ולספק ללקוחותיו את מה שהם רוצים; מצד שני, הוא התנהג באופן שמנע ממנו להשיג את המטרות האלה.

וכאן הגיע השלב המכריע – יצירת הסיפור החדש. במקום לראות בלקוח "דמות סמכותית מאיימת" (כמו אימו), הוא למד לראות בלקוח שותף לתהליך יצירתי. הוא למד להגדיר את עצמו מחדש – לא כמי שחייב להגן על הרעיונות שלו בכל מחיר, אלא כמי שתפקידו לעזור ללקוח להגשים את החזון שלו. שמותר למזמין לקבוע את התוצאה הסופית ועליו להתאים את עצמו לחזון הזה, דבר ששינה לחלוטין את האופן שבו הגוף והמוח שלו הגיבו ללקוחות. במקום לחוות אי-הסכמה כאיום, הוא התחיל לחוות אותה כאתגר מקצועי מעניין.

השינוי במצבו היה מהיר ודרמטי. הוא התחיל להרוויח שוב, הלקוחות היו מרוצים, והעבודה שלו אפילו השתפרה כי הוא היה פתוח יותר לרעיונות ולצרכים שלהם.

זהו עיקרון מרכזי: הדיסוננס, הפער בין מה שיש לנו לבין מה שאנחנו רוצים, יכול להיתפס או כאיום מפחיד או כאתגר מעניין. וההבדל הזה אינו סמנטי – הוא משנה לחלוטין את האופן שבו המוח והגוף שלנו מגיבים.

כשאנחנו תופסים את הפער כאיום, הגוף נכנס למצב של "הילחם או ברח" – אנחנו נעשים מתגוננים, לחוצים, צרי אופקים. אבל כשאנחנו תופסים את אותו פער בדיוק כאתגר, כהזדמנות, הגוף והמוח נכנסים למצב של דריכות יצירתית, פתיחות וסקרנות.

וחשוב להדגיש – השינוי הזה לא קורה ברמה האינטלקטואלית בלבד. זה לא מספיק להגיד לעצמנו "אני אתייחס לזה כאתגר במקום כאיום". השינוי חייב להתרחש ברמה העמוקה יותר של הרפלקסים האוטומטיים, של האופקודים המנטליים.

פער הוא בעצם "מפל כוח", מקור אנרגיה שאפשר לרתום לטובתנו. דוגמה טובה לכך היא לוליין בקרקס. כמו רוב האנשים, גם הלוליין פחד פעם מגובה. אבל במקום להימנע מגבהים, הוא למד לראות בהם כלי, אמצעי ליצירת אומנות. הוא למד לחיות בתוך מגבלות הפחד, ועם הזמן, הפחד הפך לדריכות, לריכוז ולאפקטיביות.

וזה המפתח – לא להילחם בפחד או להתעלם ממנו, אלא ללמוד להשתמש באנרגיה שלו, להפוך אותו ממעצור למנוע.

במאמר הבא והאחרון בסדרה, נדבר על החזון לעתיד של האימון המנטלי – כיצד נוכל להפוך את העקרונות האלה לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו, ואיך ניצור עולם שבו אימון מנטלי הוא חלק טבעי מהחיים, בדיוק כמו אימון גופני.

סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר "מיהו המאמן המנטלי המתאים לי?" מאת יגאל אפרתי.