תפיסה חדשנית של אימון מנטלי ומשמעותו בעולם המודרני (4)

בפרקים הקודמים בסדרת מאמרים זו דנתי בדטרמיניזם האישי ובמציאויות האלטרנטיביות, בפרק זה אבקש לעבור מהתיאוריה לפרקטיקה. כיצד בונים שרירים מנטליים חדשים? כיצד יוצרים טרנספורמציה אמיתית ומהותית בחיינו?

הטרנספורמציה המנטלית היא תהליך עמוק ושיטתי, ובדיוק כמו בניית שרירים פיזיים, היא דורשת זמן, מאמץ והבנה של העקרונות הבסיסיים שמאחוריה. תהליך זה כולל שישה שלבים מובנים:

השלב הראשון הוא זיהוי העובדה שהעשייה של האדם פוגעת בו עצמו ושהוא לא יכול להתנגד לה. זהו שלב מכריע שבו האדם מזהה שיש דפוס התנהגות, מחשבה או תגובה שחוזר על עצמו וגורם לו נזק. הנקודה הקריטית היא ההכרה שאין לו את היכולת להתנגד לדפוס הזה בכוחות עצמו, שהוא נשלט על ידי רפלקס אוטומטי שחזק ממנו.

השלב השני הוא ההבנה שלמרות מאמציו, ולמרות שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה לא נכון, הוא לא מצליח להתגבר וזקוק לעזרה. אדם יכול לזהות דפוס הרסני ועדיין להמשיך לחזור עליו שוב ושוב. למשל, הוא יודע שאכילה כפייתית פוגעת בבריאותו, שחרדה מלשוחח עם מנהל הבנק מונעת ממנו להתקדם כלכלית, או שהימנעות מטיסות מגבילה את ההזדמנויות שלו.

זה שלב קריטי, כי אי-אפשר להניע אדם לפעולה אם אומרים לו מה הוא צריך לעשות – זה חייב לבוא ממנו. כמאמן מנטלי איני עובד עם מי שאני חש שאינו באמת מחויב לעצמו, כי התהליך כנראה ייכשל וזה יהיה בזבוז זמן וכסף.

בשלב השלישי בונים את ההבנה שהאוטומטים שהאדם מופעל על ידם הם רק סיפורים אקראיים שהוא מספר לעצמו. בסיטואציה אחרת היה יכול להיות לו סיפור אחר שהיה מפעיל אותו אוטומטית – טוב יותר או פחות, אבל עדיין רק סיפור. לכן, אם מדובר בסיפור, למה לא להמציא סיפור חדש ולשתול אותו בתודעה כרפלקס התודעתי הרצוי לפעולה בתחום הבעייתי?

השלב הרביעי הוא הגדרת הדיסוננס – שִׁיּוּם של מה רצוי, מה מצוי ומה חסר. בשלב זה המתאמן והמאמן מגדירים יחד בבהירות את הפער בין המצב הנוכחי למצב הרצוי. כאן הכאב של המתאמן חייב לעלות על פני השטח, אחרת לא תיווצר העוצמה הנדרשת לטרנספורמציה.

זה ההבדל בין אימון לבין אילוף. האימון מגיע מהבקשה של המתאמן, מהכאב שלו, מהצורך הפנימי שלו בשינוי. אילוף, לעומת זאת, נכפה על האדם מבחוץ ולכן לרוב לא יהיה אפקטיבי לטווח ארוך.

בשלב החמישי המתאמן מתבקש להמציא את הסיפור שהוא רוצה שינהל אותו בתחום הזה. המתאמן יוצר במודע סיפור חדש, שיגרום לו להרגיש משתוקק ונלהב. המאמן, באמצעות כלים כמו דמיון מודרך, מעודד אותו לחוש את האושר שהוא יחוש לאחר שהסיפור החדש יוטמע.

השלב האחרון מתמקד במפל הכוח שבין הכאב והסבל, לבין תחושת האושר האפשרי. הפער, כלומר המרחק בין הכאב והסבל לבין תחושת האושר האפשרי, הוא מפל הכוח שמשמש את המאמן לסייע למתאמן להחליף את האוטומט הישן, המקבע והמעכב בכזה חדש ומקדם.

דרך אחרת לביצוע הטרנספורמציה, שהיא זו שהטבע מציע, היא באמצעות כוח. ילד שמתגייס ליחידה קרבית לא הופך לחייל עוצמתי ללא אימונים מפרכים ולמידה נוקשה של משמעת. ילד לא מפסיק לינוק מהאם רק כי נתנו לו בקבוק, אלא כי הוא רעב. זו האפיגנטיקה שעליה נדבר במאמר הבא, והיא לעיתים כואבת.

אבל כמאמן מנטלי, איני יכול להשתמש בגישה זו, ולכן אני נעזר במפל הכוח שבין הסבל הוודאי לאושר המבוקש. זהו הכוח המניע את התהליך הטרנספורמטיבי.

במאמר הבא נעמיק בהבנה של אפיגנטיקה מנטלית – כיצד החוויות והלמידה שלנו משנות את האופן שבו המוח והגנים שלנו מתבטאים, וכיצד אפשר לרתום את הידע הזה כדי ליצור שינוי עמוק ומשמעותי.

סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר "מיהו המאמן המנטלי המתאים לי?" מאת יגאל אפרתי.