בסדרת מאמרים זו אני מבקש להציג את החזון שלי – הפיכת האימון המנטלי למקצוע מוכר, הכולל הכשרה אקדמית מסודרת, אימון שיוכל לתת מענה אמיתי גם דרך גופים מוסדיים. בפרק זה אציע פרדיגמה שונה וייחודית: "מציאות אישית".
בעולם המערבי רווחת התפיסה שקיימת מציאות אחת אובייקטיבית, וכולנו חווים אותה, אך מפרשים אותה באופן שונה. לפי תפיסה זו, כשאדם סובל, הסבל נובע מפרשנות שגויה של המציאות. הגישה הטיפולית המבוססת על תפיסה זו תנסה לשנות את הפרשנות שהאדם נותן למציאות, ובכך להקל על סבלו.
אני מציע פרדיגמה שונה לחלוטין: לא קיימת מציאות אחת אובייקטיבית שכולנו חווים. במקום זאת, כל אדם חי במציאות אלטרנטיבית משלו, שנבנתה מתוך הרפלקסים האוטומטיים שלו – אותם "אופקודים מנטליים" שדיברנו עליהם במאמר הקודם.
אפשר לחשוב על זה כ"טביעת מוח" ייחודית. כשם שלכל אדם יש טביעת אצבע ייחודית, כך לכל אדם יש מציאות מנטלית ייחודית, שנבנתה מהניסיון האישי שלו.
לצורך העניין, אם אזכיר את המילה "כלב", איזו תמונה עולה בראשכם? אדם שגדל עם כלב אהוב כחיית מחמד יחווה רגשות חיוביים ויראה תמונה של כלב ידידותי. לעומתו, אדם שהותקף על ידי כלב בילדותו יחווה פחד ואולי יראה תמונה של כלב נובח או תוקפני.
שני האנשים האלה שומעים את אותה המילה, אבל חווים מציאויות שונות לחלוטין. וזה לא רק עניין של פרשנות שונה לאותה מציאות – המציאות עצמה, כפי שהיא מיוצגת במוח שלהם, היא פשוט שונה.
המשמעות העמוקה של תובנה זו היא שכשאדם סובל מקושי, כשהוא "תקוע", זה לא מפני שהוא מפרש לא נכון את המציאות. זה מפני שבמציאות האלטרנטיבית שלו, הפתרון אינו קיים. הרפלקסים האוטומטיים שלו לא כוללים את הכלים, את הידע, ואת הדרך להתמודד עם הקושי בצורה אפקטיבית.
לכן, גישות שמנסות "לשכנע" את האדם לראות את המציאות באופן שונה או "לתקן" את הפרשנות השגויה שלו, הן לעתים קרובות לא אפקטיביות. הן מתעלמות מהעובדה שהאדם לא "מפרש לא נכון" – הוא פשוט חווה מציאות שונה, שבה הפתרון אינו נגיש.
דמיינו אדם שגדל בבית שבו כל ביטוי של רגש נחשב לחולשה. בתוך המציאות האלטרנטיבית שלו, רגשות הם דבר שצריך להדחיק, להסתיר, לא להתמודד איתם. כעת, כשהוא נתקל בקושי רגשי, הוא לא יכול לפתע "להחליט" לבטא רגשות – בעולם שלו, הדרך הזו פשוט לא קיימת.
או חשבו על אדם שמעולם לא חווה דיאלוג פתוח ויעיל בקונפליקט. בכל פעם שהיה קונפליקט בסביבתו, הוא התפתח לריב פוגעני או להתנתקות. כעת, כשהוא נתקל בקונפליקט בקשרים שלו, הוא לא יכול פשוט "לבחור" לנהל דיאלוג פתוח – בעולם שלו, האפשרות הזו אינה קיימת.
רבות מהמציאויות האלטרנטיביות שאנו חיים בהן נוצרו בילדות או בנסיבות שבהן הרפלקסים שהתפתחו שירתו את ההישרדות שלנו באותו זמן. ילד שגדל בבית שבו ביטוי רגשי הוביל לענישה, פיתח רפלקס של הדחקת רגשות כדרך לשרוד. הרפלקס הזה שירת אותו אז, אבל כעת, כמבוגר, הוא עלול להזיק לו, להגביל אותו, לגרום לו סבל.
ולכן, תפקידו של המאמן המנטלי אינו לנסות "לתקן" את הפרשנות של המתאמן, אלא לעזור לו לזהות את הרפלקסים האוטומטיים שבונים את המציאות האלטרנטיבית שלו, ולעזור לו לבנות רפלקסים חדשים, שיכולים ליצור מציאות חדשה, עשירה יותר, שכוללת אפשרויות ודרכי התמודדות שלא היו קיימות במציאות הקודמת שלו.
זו לא סתם שאלה של "פרשנות שונה" או "גישה חיובית יותר" – זה עניין של בניית מציאות חדשה, שבה אפשרויות חדשות פשוט קיימות.
במאמר הבא נראה כיצד בונים "שרירים מנטליים" חדשים ומחזקים אותם, בדיוק כמו שריר פיזי, ונעמיק בתהליך הטרנספורמציה המנטלית שמאפשר יצירת מציאות אלטרנטיבית חדשה ומעצימה יותר.
סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר "מיהו המאמן המנטלי המתאים לי?" מאת יגאל אפרתי.
16 תגובות
מה שיעור האנשים בחברה כמו שלנו שחיים בעולם מקביל?
צא ולמד 🙂
שיעור העולמות המקבילים הוא 100%. לכל אדם יש סט ייחודי לו של תבניות תודעה רפלקסיביות שיוצרות את המציאות הייחודית שלו. תחשוב על חלון זכוכית שהתנפץ ואתה מנסה להבין כמה צורות זהות של שברים יש. אז זהו, שכל שבר הוא שונה כי הכוחות שגרמו לשבירתו, הם אקראיים.
אין כאלה שחיים בעולם אחד?
שאלה מעניינת. הלמידה היא תהליך אקראי, דמוי תהליך קוואנטי, שאינו יכול לחזור, באותה הצורה אמל אנשים שונים. הלמידה היא שיוצרת את התודעה ולכן כל תודעה, היא עולם מקביל ושונה.
מה עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים? מה עם התייחסות לגישות קיימות וותיקות כמו cbt וטיפול פסיכודינאמי?
פסיכולוגים ועובדים סוציאלים יוצאים מכמה נקודות מוצא מקובלות:
אדם שסובל, זקוק לטיפול, כלומר משהו בו לקוי. בעולם שאני מציע, אין לקויות שאינן פיזיולוגיות, אלא חוסר בידע או שימוש בידע שגוי, שגורם לאי הצלחה. לכן אני לא מטפל ואין לי קליניקה, אלא אני מלמד את הידע הנדרש, כמו שעושה זאת מאמן ספורטיבי.
הגישה שאני מציע היא לזהות את האמירות שתוקעות אותנו, להבין שהן רק סיפור אקראי, שפעם אולי היה נכון, אבל כיום הוא שקרי ופוגע ולהחליף אותו בסיפור חדש ומקדם. לתהליך הזה קוראים טראנספורמציה מנטלית והמשמעות שלו היא שהשינוי שהמאמן יוצר, אינו משנה את ההתייחסות של המתאמן למציאות, אלא משנה את המציאות האישית והפרטית שלו, לאחת מקדם ומאפשרת.
החיים הם מירוץ מרצון. אם היית רוצה לרוץ מרתון ללא הדרכה, היית מתמוטט. האם זה היה אומר שאתה לקוי או מופרע? ברור שלא. פשוט חסר לך הידע הנדרש. כך גם בעולם המנטלי. המאמן לא מטפל אבל חייב להכיר את כל עולם התוכן הרלוונטי ועולם תוכן זה חייב להיות מושתת על דרישות אקדמיות.
ולמה זה לא חלק מהשירות הפסיכולוגי?
צא ולמד 🙂
שיעור העולמות המקבילים הוא 100%. לכל אדם יש סט ייחודי לו של תבניות תודעה רפלקסיביות שיוצרות את המציאות הייחודית שלו. תחשוב על חלון זכוכית שהתנפץ ואתה מנסה להבין כמה צורות זהות של שברים יש. אז זהו, שכל שבר הוא שונה כי הכוחות שגרמו לשבירתו, הם אקראיים.
יש לכל זה סימוכין רפואי?
לב'
הטענה היא שאתה מבקש סימוכין רפואי במקום שאין מחלה. אף אחד לא מצא את המרכיב הפיזיולוגי של נניח הפרעת קשב וריכוז. מדובר רק בקיומם של סימפטומים שאותם הופכים למחלה. כשילד מתנהג באלימות זה לא כי הוא סובל מ"מחלת האלימות", אלא כי הוא שרוי בחרדה והאלימות היא אחד מהביטויים של חרדה, שמוכרים כתסמונת FFF הילחם קפא או ברח. הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה בעקבותיה, הםכו סימפטומים למחלה ונתנו כ"תרופה" סמים ממכרים שהופכים את הילדים למכורים לתרופה למחלה לא קיימת. אז אילו סימוכים אתה מבקש.
אז ייתכן וזו בדיוק המגפה של המתילפנידאטים והאמפטמינים שמחולקים כדי להעשיר מישהו? כמו מגפת האופייאטים בארה"ב. ע"ע משפחת סקלאר?
יש גם בהרבה מקרים עולם שלישי
מה אנשים אחרים חושבים עלי
|מה אנשים חושבים עלי, היא שאלה שדי קובעת את העוצמה של האדם.
אם חשוב לו מה אומרים עליו, הוא נותן לאחרים להגדיר אותו וזו חולשה.
אם חשוב לו שלא להראות שונה, לא כי הוא חושש, אלא כי הוא רוצה שלא להפחיד, זו עוצמה.
אם הוא אומר "שיקפצו לי, לא מעניין אותי מה אומרים עלי", זה בהחלט יכול לבוא מחולשה שמייצרת חרדה, שמייצרת לחימה.
אם הוא אומר "אף אחד לא יכול לקבוע עבורי מה נכון לי ומה עלי לעשות, כי אני האלוהים של עצמי ויוצר המציאות שלי", זו עוצמה.
אם הייתי כיום בגיל הלימודים, הייתי בוחרת באימון מנטלי, בתנאי כמובן שזה היה תואר אקדמי.
בינגו. תשובה נהדרת
לא הבנתי מה מיחד בהקשר זה את העולם המודרני
שום דבר לא מייחד את העולם המודרני. העולם המודרני אינו הנושא כאן, אלא המציאות בה אנו בוחרים לחיות.