האם אנחנו רואים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים?

האם הסבל נובע מראייה מוטעית של המציאות?
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

מה אנחנו רואים באמת? מתברר שאנחנו "רואים" בפועל רק חלק קטן מהמציאות שמתרחשת מולנו. למעשה את רוב "הראייה" התודעה מבצעת באמצעות השלמה שמבוססת על התמונות וצילומי המצב שהיא מכירה. ככל שההיכרות גדולה יותר, כלומר התמונה נחקקה בזיכרון יותר פעמים, מרכיב המציאות במה שאנו רואים מתכווץ, אפילו עד לכדי 5%, בדומה לאפליקציות לזיהוי פנים, שמספיקות להן כמה נקודות כדי להשלים את החסר. אנו "רואים" רק חלק קטן והשאר מושלם מהזיכרון.

תופעה מוכרת היא שמציבים תמרור חדש בכביש ואנו לא רואים אותו וממשיכים לנהוג לפי הכללים שאנו מכירים. פשוט כי הוא לא היה שם קודם. אולי אפילו לא נבחין בו בפעם הראשונה ואפילו לא נדע שהוא קיים, עד שנקלוט אותו. או אז הוא יהפוך לחלק מהתמונה החדשה של המקום, וזו תהיה התמונה שהתודעה שלנו תכיר.

אם יוסיפו לנו מדרגה בבית ללא ידיעתנו, יש חשש אמיתי שניתקל בה ונמעד, אף על פי שהיא גלויה לכול. סרטון ידוע מציג רצף אירועים במשחק כדור והנבחנים צריכים לספור כמה פעמים נמסר הכדור. כווולם סופרים נכון, אבל תוך כדי כך חלקם אינם מבחינים בגורילה הענקית שעוברת מימין לשמאל במשך כמה שניות תוך שהיא טופחת על חזה, וגם אינם שמים לב שהווילון משנה צבע ושאחת השחקניות בכלל נעלמת מהבמה. כשהנבחנים נוכחים לדעת שלא ראו את הגורילה ואת מה שקרה, הם בהלם. הם דורשים לראות שוב, מתכחשים לעובדות ואפילו חושבים שמראים להם סרט אחר.

מה אני אומר לגבי עדות ראייה? לא הייתי שם את חיי על עדות ראייה, מבלי שיהיו עוד תימוכין. אני מניח שבבתי הכלא יושבים אנשים ש"עדות הראייה הפסקנית" שלחה אותם לשם על לא עוול בכפם. המסקנה היא שאי אפשר לסמוך על הראייה שלנו כבסיס לקבלת החלטות. צריך לברר מה בתמונת המציאות הוא צילום מצב ומה החלק שנלקח מהזיכרון.

באימון המנטלי ההבנה הזו חשובה ביותר. חלק גדול מהסבל נובע פשוט מאי הכרה של המציאות העכשווית ומהתבססות על המציאות כפי ש"הוקפאה" בתודעה. כאלגוריה, הם לא רואים את הגורילה, את שינוי צבע הווילון ואת נטישת השחקנית, אבל משוכנעים שהמציאות שלהם היא האמיתית ואין בילתה. כשהעולם מתנגש במציאות המדומיינת שלהם, מתחיל הסבל.

כמאמן אני בוחן יחד עם המתאמן את "התמונה" שהוא רואה ויחד אנחנו מנסים להבין מה חסר או מה שונה בתמונה הזו מהמציאות שלו. פתאום אמירות שליליות, כגון "אני לא טוב" או "לא אוהבים אותי" או "אני כישלון", נתפסות כלא אמיתיות. מכאן כבר אפשר לחקור את המציאות, כמות שהיא, ולקיים תהליך אימון עמוק לטובת חיזוקו והעצמתו של המתאמן.

רוצים לדעת יותר? אנא התקשרו 054-7855144 לשיחת היכרות, ללא עלות. שיהיה לכולנו יום נפלא.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

12 תגובות

    1. לג.
      חוששני שלא הובנתי נכון. המאמן אינו יכול לראות את התמונה האמיתית, כי הוא לא "נמצא בראשו של המתאמן. בו זמנית, הוא יודע שהסבל של המתאמן, מגיע מחוסר ידע מנטלי / עיוורון למציאות המשתנה.
      באמצעות שאלות כגון "מהי האמירה שאתה אומר על עצמך?" הוא יכול לשאול את המתאמן, "האם זה נכון? האם זה תמיד נכון? מי אתה כשזו האמירה שחל על עצמך? מי תהיה, אם האמירה שלך תשתנה?" וכו'.
      כך המאמן לומד על זווית הראייה של המתאמן, על עולמו שלו ודוחף אותו להמשיך ולחקור, עד שהמתאמן מבין איזה ידע מנטלי חסר לו, איך זה מפריע לו וכיצד הוא יכול להתחייב לעצמו לשינוי מהותי בחייו.
      בשום פנים ואופן, המאמן אינו יכול לומר למתאמן, מה חסר לו ומה נכון עבורו. הוא רק מנהל את התהליך של הגילוי, את ההחלטה לשנות ואת תהליך הטרנספורמציה.

  1. ישראלי מבקר בהודו ורואה דרי רחוב עטופים בשמיכה ישנים על המדרכה. אומר לאחד מהם- לבטח רע לך, איך אתה יכול לחיות ככה? משיב לו ההודי- תראה, אני חי ככה מדי יום, פושט יד לקבל פנכת אורז למחייה, חופשי מדאגה ונטול רכוש המגביל אותי- עד לא אמרת- לא ידעתי שרע לי? עכשיו יש לי בעיה..

    1. מדויק. אנחנו יוצרים את המציאות ולכן גם את הסכנה. כשנכדתי היתה בת 4, היא טיפסה על עץ ולפתע נפלה מגובה נמוך. לא קרה לה כלום. לאמה היא סיפרה כהאי לישנא "טיפסתי על העץ ואז עברה שם אשה שאמרה לי "תזהרי, את תיפלי" ואני פתאום הרגשתי שאני נופלת.". בדיוק אותו הדבר, אבל מהחיים.
      הסיבה לכך היא, שעד שזה לא נאמר ולא היו חוויות דומות בעבר, לא נוצר בתודעה, תבנית מוח שאומרת "אם אומרים שאתה יכול לפול, אתה נופל". ממש כמו בחוק הב, גירוי ופעולה, כרפלקס התנהגותי.
      במונחים של המאמר, כל עוד לא היה בשפה, הידע של הנפילה מהעץ, או הקושי שבחיים, הם לא היו קיימים בשבילנו ולכן הילדה לא נפלה עד אז וההודי, לא חווה סבל. אלו דוגמאות שמראות כיצד אפשר ללמוד סבל, אבל גם כיצד אפשר ללמוד לוותר על סבל. למשל לומר "אני יודעת, שלא לפול מהעץ!

    1. אכן הכל בעיני המתבונן. אבל זה נכון לגבי כל מתבונן וכל מתבונן שונה מהאחר. זה אומר שף מתבונן, כנראה לא צודק., כי אין אמת אחת..
      לכן אין מקום להתמקד במה האחרים חושבים לנכון, אלא במה שכל אחד מאיתנו חושב שנכון עבורו. משם עליו לבנות את חייו.

  2. ומה אם הראיה של המטופל מעוותת. האם לא תפקידו של המנחה איננו לתקן את הראייה הזאת. בדיוק כמו שעושה רופא עיניים

    1. לעומר. המאמן אינו מטפל, כי המתאמן אינו חולה. אין בו שום דבר לקוי שצריך לתקן, רק להראות שיש עוד אופציות, מהן המתאמן יכול לבחור.כשהמתאמן בוחר את זוית הראיה על החיים, אני עוזר לו לבסס אותה ואז הוא יכול להמשיך בחייו, מהמקום שהוא בחר ולא אני. הוא הבעלים של התהליך.

    1. להייטק. כן, הייתי אפילו אומר 99.99999%. אבל זה לא משנה, כי זו המציאות עבורנו.
      רק כדי להרגיע, אנחנו לא יכולים לחיות, בלי סיפור כלשהו, כל סיפור כזה הוא אופקוד, במעבד האורגני, שהוא המוח שלנו. לכן, אם כבר סיפור, בואו נמציא לנו את הסיפורים המיטיבים שאנו רוצים לחיות ונחייה לאורם.
      זה בדיוק מה שעושה מאמן מנטלי. עוזר למתאמן לזהות את הסיפורים "התוקעים" והמעכבים ומאפשר לו, לבחור לו את הסיפורים שהוא רוצה לחיים שלו.סוג של רה פרוגרמינג, למעבד..

  3. ואם המטופל רואה שכעת אור למרות שממש חושך? אתה מקבל את דעתו למרות שברור לך שזה ההיפך מהמציאות?

    1. נחלק את התשובה לשתיים:
      אם הוא לא רואה פיזית, זו מגבלה פיזיולוגית, שאינה מעניינו של מאמן מנטלי. הוא צריך להיבדק על ידי רופא.
      אם הכוונה מופשטת וזו רק דרך לבטא את חוסר היכולת של אדם להיות נוכח, למה "שנכון", השאלה היא מה נכון באמת או בכלל האם יש נכון ולא נכון. מתוך ההבנה שלי שזו היתה השאלה, כי אז, מי הוא זה שיקבע מה חושך ומה אור, בקונסטלציה הקיימת?
      אותי כמאמן מנטלי, לא מעניין האם יש צדק באמונתו. אני בודק איתו רק דבר אחד, האם האמונה הזו מקדמת אותו או בולמת אותו ובנוסף, האם הנגזרת של המעשים שלו, היא במסגרת החוק. אם התושבה היא שהאמונה מחזקת אותו והיא במסגרת החוק, אין לי מקום להיכנס. זה שלו. אם התשובה היא שהתפיסה שלו פוגעת בו, אז מתחילה העבודה על זיהוי תפיסת המציאות שלו, לא שלי.
      מדובר במתאמן שחסר לוידע מנטלי, לא בחולה שצריך טיפול. אני לא מטפל, אני מאמן ומלמד את הידע המנטלי שהוא רוצה ללמוד. אני רק הכלי, לא מי שקובע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שאול אייזנברג

רומן שהצליח

ההצלחה של רובי קין בעונה הראשונה במכבי תל אביב

תמונה של שי

יום הדין

ישראל זקוקה לחזון מדיני אמיץ ולאסטרטגיה לאומית

תמונה של אבי

המתרץ

טיפולוגיה של שחקני ברידג' (5)

דילוג לתוכן