האם הפיזיולוגיה היא הקובעת את הסבל הנפשי שלנו ואז אנו נזקקים לטיפול, או שזה רק עניין של ידע מנטלי, ואפשר להשלים אותו באמצעות למידה?
תארו לעצמכם אדם חסר ניסיון בריצה למרחקים ארוכים שרוצה לרוץ מרתון. הוא מנסה ונכשל. מה קרה? האם הוא לא הצליח משום שהוא לקוי בגופו, והוא זקוק לחומרים ממריצים שיעזרו לו, או שפשוט לא היה לו הידע הפיזיולוגי והמנטלי הנדרש לאתגר והוא יכול לרכוש אותו בתהליך אימוני מסודר? האם הוא לקוי, או פשוט לא יודע?
אני מזמין אתכם לראות שהאימון המנטלי חופף לחלוטין לאימון הספורטיבי. במקרה של האימון הספורטיבי השריר לומד, כלומר גדל ומתחזק. באימון המנטלי נוצרות ומתחזקות תבניות מוח פיזיות שמשמרות את הידע. אם הידע לא נלמד, האדם מסתכן בפעולה שתפגע בו. המאמן המנטלי עוזר למתאמן לזהות את חוסר הידע ולהשלימו. כשזה קורה, הקשיים נעלמים, כי "השרירים המנטליים" כבר התחזקו.
מהן שתי נקודות המבט השונות בין הפסיכולוגיה והאימון המנטלי?
בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה רואים את הקושי האישי כתוצאה של לקות או הפרעה הנובעת מהפעילות הכימית והחשמלית של המוח, כלומר בעיה פיזיולוגית שנובעת מהפרשות של חומרים כימיים שקובעים את המצב הנפשי. זה מחייב ניסיון לווסת את הופעתם של החומרים האלו.
השפה המשמשת בענף זה היא של פיזיולוגיה והיא מושתתת על התנ"ך של הפסיכיאטריה: ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, ובעברית: מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות). זהו הבסיס ל"אבחון" של ה"מחלה". כיוון שכך, כל בעיה שהאדם סובל ממנה מחייבת התמחות, ואז אנחנו מקבלים חלוקות לנושאי התמחות, כמו ילדים, למידה, זוגיות, מין, תעסוקה וכו'.
שיטת הביצוע היא "טיפול", כי הוגדרה מחלה ולכן יש חולה. תשאלו רופאים היכן המחלה שוכנת במוח – ויתברר לכם שאין כזה מקום, יש רק תסמינים. לדעתי המחלות המאופיינות ב-DSM הן למעשה עיבוד סטטיסטי של תסמינים שמוגדר בסופו של דבר כמחלה נפשית. דוגמה לכך, מבלי להיכנס לדיון הארוך הזה, היא ההפרעה של חוסר בקשב וריכוז וגן ההיפראקטיביות. אתם מבינים, מה שאנחנו כילדים עשינו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת – היום זו מחלה.
אם מגדירים את התסמינים כמחלה ומטפלים בהם, אין כאן ריפוי, אלא יצירת חולה כרוני שנועד לצרוך את התרופות שהפסיכיאטריה רוצה לתת.
באימון המנטלי קיימת הבנה שהקושי הוא תוצאה של חוסר מוכנות נפשית, וזו אינה פיזיולוגית אלא תוצאה של חוסר ידע מנטלי. חוסר הידע גורם לחרדות ואלה גורמות להפרשת החומרים הכימיים המערערים. כלומר, אני יכול לגרום למתאמן לזהות את החרדות ולחקור את הגורם להן בעזרת שיטות אימון שונות, שחלקן מבוסס על פילוסופיה מעשית, קיומנות, אקזיסטנציאליזם, בודהיזם וכו' בשילוב עם הידע של חוקרי המוח שחוקרים ומבינים כיצד התודעה נוצרת.
סוד קטן: בעולם של חוקרי המוח מתגברת ומתפשטת ההבנה שאנו מופעלים על ידי רפלקסים תודעתיים נלמדים. הרפלקסים האלו מוכרים לנו כסיפורים הקשים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. אם זה המצב, אז אפשר לעדכן את הרפלקסים שפוגעים בנו, כמו אלימות ובריחה מהתמודדות, ולחזק את הערך העצמי והביטחון העצמי, באמצעות אותו תהליך של הלמידה. זה בדיוק מה שאני כמאמן מנטלי עושה, וכבר אין צורך בחלוקה לתחומים שבהם המתאמן זקוק לחיזוק. אני לא "מטפל" בו ואין לי "קליניקה". אני יכול לעזור לתלמיד להגיע לרמת הכיתה ללא "טיפול" וללא כדורים, רק בכך שאני עוזר לו לזהות את החרדה ומלמד אותו איך להתגבר עליה באמצעים מנטליים שונים ואף לשאוף להישג – הישג שכרגע הוא לא מאמין שהוא יכול להשיג.
זה נכון בכל תחום שמתאמן פונה אליי לגביו. מילדים עם תופעות של אלימות וקשיים בלמידה ועד למבוגרים עם קשיים בזוגיות או בעבודה. אני לא קוסם, המתאמנים הם אלו שעושים את עבודת החקירה, מזהים את הסיפור שתוקע אותם, בונים סיפור חדש ומקדם לחייהם, ויחד אנו הופכים אותו לחלק קבוע בתודעה שלהם, שמאפשר להם להצליח ולחוות אושר. בדיוק כמו הרץ שהתאמן והשלים את המרתון.
אסייג את האמירה שלי בכך שכיום יותר ויותר פסיכולוגים כבר מבינים זאת ומתאימים את עצמם לתובנות החדשות.
19 תגובות
בלי להבין בתחום על פניו השילוב בין שתי הגישות נראה לירעיון טוב
איך אפשר? הן מנוגדות. או שאתה חולה או שאתה בריא. אם אתה חולה, אתה צריך טיפול, כמו בדלקת ריאות, אימון במקרה זה, לא ישים.
אם מצד שני, האדם לא חולה, אז לא צריך לטפל בו ובטח לא לתייג אותו ככזה.
לדעתי הפסיכולוגיה כבר מתחילה לנטות לכיוון וכשהכרת תחום הנוירוסאיינס, תגדל, זה יהיה המהפך., לא המיזוג.
מאמר מרשים של מקצוען אמיתי-אין ספק שאימון של כל חלק מההוויה האנושית כולל זו המנטלית הוא בבחינת כורח המציאות
פשוט שאפו!!!
נהדר
אם מאמנים מנטליים מסוגלים לטפל בבעיות כל כך חשובות איך יתכן שאין תואר אקדמי ואין תעודה ממשלתית לטיפול?
שאלה מצויינת.
למה לא מלמדים תודעה, אונטולוגיה – תורת היש, אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה. אימון אקזיסטנציאליסטי?
למה לא מלמדים מדעני מוח כפרופ' הוראס בארלו, את חוק HEBB של דונלד הב, את תיאורית המידע המשולב IIT של פרופ' טונוני, את תיאורית הפנדמוניום וכו וכו', שהם מקורות המידע היחידים, להבנת התהליך המנטלי?
ונגעתי רק בחלק מהידע הנדרש., האם העולם הזה שתיארתי, אינו ה"לא יודע ולא יודע שלא יודע" של מערכות האימון המנטלי?
אני מוכן להתמודד עם כל אחד, בהנמקת הגישות שפרטתי ובלבד שהדיון לא יהפוך, כמו שאני חושש, לאמירות אד הומינם.
"טיפול", כי הוגדרה מחלה ולכן יש חולה. תשאלו רופאים היכן המחלה שוכנת במוח – ויתברר לכם שאין כזה מקום,
אהבתי את המשפט הזה כיוון שזה מסכם את כל התזה של הפסיכיאטרים, הם בכלל לא בכיוון.
האמת היא שמֶנְטָלִי מילת תואר לפי מורפיקס- השייך לתחום השכל והחשיבה, הקשור לכושר החשיבה ולפעילות השכלית והרוחנית של המוח והתודעה. לדעתי המוח לא חושב לא נראה לי שחומרים יכולים לחשוב אבל זו דעתי.
אם כך רופא בטח יכול להיות גם מאמן. אבל מאמן לא יכול ככה סתם להפוך לרופא.
לזהבה. חבל שלא הבנת. לא אמרתי שאני רופא. להיפך, אמרתי שלרופאים אין שום ידע, לגבי היכן הבעיות שאנשים סובלים מהן, שוכנות במוח ולכן כנראה, הן לא מחלות והאדם לא נזקק לרופא, אלא למאמן, כמו שאתלט נזקק למאמן.
יגאל, כמי שמכיר את כל התחומים הללו אני חושב שהתמונה קצת יותר מורכבת. יש לי תואר שני בפסיכלוגיה. למדתי ייעוץ ואימון בכלכלת השמפחה ועשיתי סדנה מרחוק של חמשיה ימים עם מאמן שנחשב אולי לגדול המאמנים האישיים בארצות הברית.
יש מקרי קיצון של מחלות נפש שבהם הכרחי לפנות לספיכיאטריה ולקבל טיפול תרופתי. לא מעט פסיכולוגים אינם משלבים טיפול תרופתי הניתן רק על ידי פסיכיאטרי. יש מקרים שזה המודל המתאים. יש גם מקרים רבים שאימון הוא דיסיפלינה נכונה לפתח אנשים.
תמיד זה תלוי גם בשאלה מי האדם שמאמן או מטפל ועד כמה הוא מתאים למאומן או למטופל.
בכל מקרה שאפו על המאמר.
לאבי. אם אתה מכיר את חוק הב, אתה תבין שהאבחנה שלו היא, שהתודעה שלנו היא אוסך של רפלקסים נלמדים. הטרנזיטיביות מA ל B ל C, בעצם מציגה רפלקס. התנהגות רפלקסיבית, יכולה להיות פוגענית, אבל היא לא מחלה או לקוח, היא רפלקס לא מתאים, שניתן לתקנו. הרי זה התהליך הטבעי של הלמידה. זה מה שאני אומר. אם אתה יודע, היכן הבעייה נמצאת במוח, זו מחלה. אבל אם אין במוח מקום כזה, זו אינה בעייה, אלא רפלקס תודעתי, לא מתאים, אני קורא לו הסיפור. את הסיפור הזה ניתן לתקן, בלי חומרים כימיים ומתוך ההבנה, שהאוטומט ינסה תמיד להתגבר. לכן כלים כמו "העבודה" של ביירון קייטי, שיחה עם קולות Voice dialogue, וכלים אקזיסטנציאליסטיים כהבנת האותנטיות, יכולים לגרום לטרנספורמציה הנדרשת. הרי כך התודעה מתפתחת באופן עצמוני.
פרופ' הוראס בארלו, התווה את הדרך. אני ממליץ לכל מי שעוסק בעזרה מנטלית, ללמוד אותו.
מאמר מבריק אינטיליגנטי ומיוחד
אימון הוא חלק בלתי נפרד מחיינו והשאלה אצל מי-כאן התשובה ברורה וחותכת!! איש ראוי שדווה שיעור אצלו ולו לניסיון
בתאוריה הדרכה מנטלית אכן נשמעת טוב. יש לזה הוכחות של הצלחה? ממצאים מדעיים?
ההוכחות הן המתאמנים, ילדים ומבוגרים שכבר אינם מתויגים כחולים ולקויים, שמבינים מדוע הם יצרו לעצמם את הסבל וכיצד לוותר עליו ולבחור בחיים עוצמתיים. שמוותרים על הצורך להיות ביקורתיים, שיפוטיים, בוחרים שלא לרצות את השני, ולוותר על הסבל.
זה שיני מנטלי, שדורש בכרה בכך שכל המציאות שאנו מכירים, היא רק הסיפור שלנו ולכן, מי שהבין זאת, יכול לוותר, באמצעות המאמן על הסיפור (פרדיגמה) התוקע וללמוד סיפור חדש ומקדם ואז האושר נוכח. זו תמצית עבודתו והייעוד של המאמן המנטלי. פשוט לגרום לאנשים להיות מאושרים יותר.
העולם האקדמי שבוי בתפיסה שמי שרע לו, סובל מאיזו מחלה / הפרעה / לקות וכו', שמפורטות בDSM.
זה פשוט לא המצב. המצב הוא, שהכל עניין של ידע מנטלי, כמו שחוסר ידע פיזיולוגי, פוגע בספורטאי. כשזה יהיה מובן, האימון יקבל כנפיים וימריא.
לא הגיוני שהמטופל, שאיננו מומחה, ונמצא בבעיות, יחליט מה הדרך שמתאימה לו
מי יותר מומחה מהמתאמן, (לא המטופל, כי הוא לא חולה), לגבי מה שפוגע בו? מי מכיר את הסיפור השקרי שהוא מספר לעצמו שהוא "לא טוב, מכוער ולא אהוב, חלש, טיפש, לא יכול לעשות כסף" וכו?
כל סיפור כזה הוא ידע שגוי. כמו שאדם יגיד אני לא יכול לרוץ קילומטר, אבל עם אימון הוא כן יכול.
אם תשים לב, אמרתי שהמתאמן אינו חולה, הוא שלם ומושלם ולכן יש לו קושי, אבל הוא יכול ללמוד לפתור אותו.
השלבים הם:
המתאמן מזהה שהחיים שלו תקועים ופונה לעזרה.
המאמן מדריך את המתאמן לזהות את הסיפורים המגבילים שלו ואת השפעתם.
המתאמן מחליט לשנות את הסיפורים הישנים, בסיפורים חדשים והמאמן עובד איתו על כך .כשהסיפורים החדשים, הופכים למציאות החדשה, המגבלות מוסרות, המסכנות נעלמת והעוצמה והאושר נוכחים.
האם מישהו יכול לחייב את המתאמן לבחור בסיפור כלשהו? ממש לא!
מעניין אותי אם בכל המדינות ההתייחסות הפורמלית למאמנים מנטליים היא זהה, ומה ההבדלים, אם בכלל.
איך הגישה של האדם תשנה למי עליו לפנות? כל אחד יודע לעשות איבחון?
הכוונה במונח גישה הוא, התפיסה הבסיסית בין שתי אופציות
1. האם אדם שסובל או תקוע בחיים / בזוגיות / בעבודה. שלא מצליח ללמוד כי יש קשיים, או לא מצליח להתחבר לאנשים אחרים למשל, הוא חולה / לקוי / סובל מהפרעה כלשהי ? אם כן, צריך להיות למחלה ייצוג פיזיולוגי פתולוגי במוח ואז הוא צריך טיפול על ידי אנשי מקצוע, שמכירים את המחלה שלו ויודעים לטפל בה. הטיפול אמור להעלים את הגורם למחלה מהמוח ובמקרים רבים כמו "הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות או דיכאון וכו', מטופלים על ידי סמים קשים כנגזרות של אמפיטמינים ומתילפנידאט, אלו סמים ששמשו את הגרמנים לתמרץ את החיילי שלהם לפעולה רצופה של כ50 שעות ללא שינה ובכך יצרו את הבליץ קריג, מלחמת הבזק.
2. כל הקשיים שתוארו לעיל, אינם פיזיולוגיים, לרובם אין להם ייצוג פתולוגי במוח, אלא הם תוצאה של תבניות מוחיות שמנהלות אותנו, כי זה מה שלמדנו מההורים ומהנסיון. אלו הן תבניות פיזיות, ששומרות את הידע המנטלי . מכיוון שתבניות אלו, נוצרו באמצעות תהליך הלמידה, ניתן להשתמש בלמידה מנטלית, כדי להחליף אותן. כאן אין מקום לשימוש בסמים קשים.
מלימוד הגישות של חוקרי מוח מובילים, התשובה היא בכיוון של האופציה השנייה, אבל המקובלה כיום היא שהתפיסה הראשונה נכונה. אני פועל על סמך הגישה השנייה. אנשים, גם כשהם סובלים, הם שלמים ומושלמים. אין בהם פגם, רק חסר להם הידע המנטלי הנדרש, כדי להצליח. הידע שלי הוא בהקניית הידע הזה.
חלק גדול מהמין האנושי זקוק לתמיכה, ריפוי, תמיכה, הנחיה, וכדומה. לכל אחד מתאים צירוף אחר. המאמרים מהסוג שלכם עוזרים לדעת, להבין, לבחור