ישבתי עם אחי בפאב ושוחחנו. סיפרתי לו שבמסעדה שלי הייתי מגיש את אחת המנות הקלאסיות המוכרות, אבל עם שינוי שמבחינתי התבקש. למה? כי חומרי הגלם שונים, כי הטעמים בארץ שונים וכו'. ציינתי שאחד מחבריי התעקשו, שאיני יכול לקרוא למנה בשמה המקורי, כי אלו כבר לא אותם המרכיבים. מקסימום אפשר לקרוא למנה "סלט קפרזה א-לה יגאל".
אחי הסכים עם החבר וגם הזכיר לי שפעם הוא עצמו הכין משקה מקליפות לימונים. כשאמרתי לו שזה לימונצ'לו, הוא סירב לקבל זאת. הוא לא הכין לימונצ'לו, אלא משהו אחר. "אבל מבחינתי, שתיתי לימונצ'לו" אמרתי. "אוקיי" הייתה התשובה, "אבל זה לא היה לימונצ'לו, כי אני לא הכנתי לימונצ'לו", אחי המשיך להתעקש.
"מי קובע?" שאלתי אותו. "אתה הכנת משהו, שמבחינתי היה לימונצ'לו וזה מה שהיה חשוב לי" (באמירה מוסגרת, איני אוהב את המשקה הזה, כך שכל דבר שנראה כמוהו, הוא אותו הדבר מבחינתי). אני שתיתי לימונצ'לו ושום דבר, לא יכול לקחת זאת ממני. "אתה הכנת משהו והגשת אותו. מרגע זה כבר אין לך שליטה על מה האחר יעשה עם זה, או יחשוב על זה. אם עבורי זה היה לימונצ'לו, הרי שום דבר לא ישנה זאת".
האנקדוטה הזו פתחה דיון מרתק. מה קובע את המהות של משהו? האם כוונת היצרן / האומן וכו'. או דווקא מה שהמתבונן / המשתמש וכו' רואה במשהו הזה?
מי קובע את המהות של הדברים? השאלה הזאת מעוררת שלל שאלות נוספות, להלן אחדות מהן:
מהי המהות של סרט בצבע, שצופה בו אדם שרואה רק שחור ולבן? האם הוא רואה סרט בצבע או סרט בשחור לבן?
האם כשגז בישול, שהוסף לו ריח דוחה, לאזהרה, דולף בבית של תתרן, האם התתרן, קיבל את האזהרה?
אם אומר לאישה שאני רוצה בה, האם היא חייבת לראות בכך מחמאה?
האם אני יכול לצפות ולדרוש שדבריי ייקלטו אצל הזולת עם אותה המשמעות שאני נתתי להם? אולי המשוב שנתתי, שנתפס בעיניי כחיובי, נקלט כשיפוט? האם אני יכול לדרוש שהשני לא ייעלב, אם זו הפרשנות שלו?
האם אני חייב להקשיב לביקורת, אם לא ביקשתי דעה בנושא?
לתפיסתי, כאשר משהו כגון מילה, חפץ, רעיון, מזון וכו', יוצאים לעולם, הרי שהמהות שלהם היא זו שהמקבל נותן להם. הנותן – איבד את השליטה במהות של ה"משהו".
דוגמה טובה לכך היא שירו של נתן אלתרמן "ניגון עתיק".
הוא מתחייב לאהוב ללא תנאי וללא גבול:
אם תאמרי אל מחול לרדת,
על אחרון מיתרי אנגן לך.
אם תחסר לך מתנת הולדת,
את חיי ומותי אתן לך.
אם לחם תאבי או יין,
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיני השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם.
והנה הדרישה הבלתי מתפשרת:
אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך.
מה יש כאן? הצהרת אהבה או שמא איום וניסיון לשעבוד?
ואיך הדברים מתקשרים להעצמה מנטלית?
כמה פעמים אנחנו מקבלים תגובה שונה לחלוטין מזו שציפינו לה וחשים סבל ואיבוד עוצמה? כמה זה פגע בנו, החליש אותנו, גרם לנו להתרחק ולנטור טינה? והכול רק בגלל הציפיות. וציפיות, כמו שהכותרת אומרת, יש רק על הכריות. אם היינו מבינים זאת, לא היינו מצפים ולכן לא היינו מתאכזבים ונפגעים וחווים סבל.
התחום הזה באימון, שאני מפתח עם המתאמן, נקרא אותנטיות. הוא בוחן עד כמה אנו נאמנים למי שאנו בחרנו להיות ולא מוותרים על עצמנו ועוסקים למשל, בריצוי של האחרים. הריצוי הוא דבר הגורם לנו לסבל וחרדות. כשאדם אותנטי, הוא עוצמתי, חופשי ומוגן מסבל.
לפרטים נוספים על אותנטיות בפודקאסט https://open.spotify.com/episode/78iFwisN9rH5Qic1sGCCpc
12 תגובות
בשביל מה יש מומחים?
כאשר אדם נמצא בבעיה מכל סוג מכל תחום, יש מומחה שנועד לעזור לו
כך במקרה שלנו
למה הנזקק עצמו קובע ולא המומחה?
למתי שלום. כשמדובר בנושאים מנטליים, הרי שבעצם אין מומחים שיכולים לקבוע את המחלה, כי פשוט אין מחלה בדרך כלל, אלא חרדות. החרדות עצבו אותנו ובנו לנו סיפור שאנו חיים לפיו. הסיפור הזה אינו ניתן לאיתור מדויק, כי הור רק תבנית מוח כדי לעזור למתאמן, צריך להקשיב לו, רק אז הוא מבין מה מפעיל אותו ויכול, באמתעות המאמן, לוותר על הסיפור שפוגע בו ולבחור סיפור חדש ומקדם. התהליך של הגילוי והטרנספורמציה, הוא של המתאמן. המאמן המנטלי, רק שואל את השאלות. המתאמן בוחר בתשובות שטובות לו. אם זה הפוך, לא מתקיימת אתיקה מקצועית.
הבאת ב"מיסה קריאולה" שכתבת לעיל את השיר הכי פאתטי ומעורר גועל שכתב אלתרמן. את חיי ומותי אתן לך! את שתי עיני אמכור בשביל להביא לך לחם ויין! (אלתרמן היה שיכור כרוני) הוא ישרוף לה את הבית אם היא תעז לצאת עם אחר! – – מה זה הדבר הזה? איזה מין דיכאון השיר הזה מביע?
איך זה מתקשר "להעצמה מנטלית"?
הרי זו בדיוק היתה הכוונה. להראות את המצב שאדם כורך את הנתינה שלו, בציות וכניעה של מושא נתינתו. מי שנכנע לזה, מאבד את העוצמה.
עצמה מנטלית היא, לא להכנע לדרישה של מי שמוכן להעניק, אבל מנסה לשעבד אותך. לא לרצות אנשים ולא לוותר על הגדולה שבך, גם אם זה דורש להתגבר על הפחדים. אלתרמן יכול לדרוש ולאיים, אבל נשוא האיום, פשוט צריך להתעלם ממה שאלתרמן מנסה לכפות עליו.
דרך אגב, גם אני לא אוהב את מילות השיר הסה, אבל גם זה היהאלתרמן, לטוב ולרע.
אז איפה הגבול?
זה חל גם על ערכים?
ואני אחליט אם אני מקבל אותם?
אז איך תתפקד החברה?
שלום תמר. כשאת אומרת "גבול", למה את מתכוונת? האם לפ]ריצה מעבר לחוקים , או פריצה של מוסכמות, או ויתור על עצמך, כדי לא לעבור גבול שמישהו אחר, ללא סמכות, שם לך. כמובן שאיני מדבר עליך, אלא על "את" גנרי.
אם אני חורג מגבולות החוק, אין כאן שאלה, צריך לעצור זאת.אבל זה לא היה מוקד המאמר.
אם אני חורג מגבול המוסכמות החברתיות, הרי שאני מתכחש לאיזה קודקס מוסרי, שהחברה שאני חי בה, הסכימה לקיים. אני יכול שלא לקיים את ההסכם, אבל אז, אני לא מקיים את המילה שלי וכל מי שאני, זו רק המילה שלי. כך אני מחליש את עצמי. ואחדד זאת. אי שמירת שבת, אינה ויתור על המילה שלי, כי לא הסכמתי לקוד ההתנהגות הזה. לעומת זאת, לתת לקשיש להכנס לפני, זו דרישה שהסכמתי לה ולכן המילה שלי מחייבת. הפרה של המילה שלי, היא אות לחולשה.
אם אני מסרב לקבל את דעתו של האחר, גם אם הוא טורח רבות עבורי, מבלי שביקשתי, אין לי כל חובה לעשות זאת. הרי לא ביקשתי ממנו לעשות זאת ואת הנקודה הזו, ניסיתי להבהיר בשיר של אלתרמן. המסירות וההקרבה של כותב השיר, אינם יכולים לחייב את האחר, כי הוא לא הבטיח שהוא וכן לכך. המקום הזה הוא המקום שבו אנשים רבים סובלים "אני הייתי חייב, כי הוא היה כל כך נחמד / חביב / לוחץ / היה חשוב לו וכו וכוז, אם האדם יגיד "די, לא רוצה, לא חייב ולכן לא אעשה". אם הוא יצליח לגייס את העוצמה המנטלית הדרושה ולפעול כפי שהוא היה רוצה לפעול, כך נוצרת עוצמה אישית. במקום ויתור וחולשה. זה בעצם התיאור של אחד התהליכים המנטליים, שאני כמאמן מנטלי, מאמן את המתאמנים לעשות ולרכוש עוצמה.
ציפיות בהרבה מקרים תלויות באחרים. הואיל ורוב האנשים דואגים קודם כל לעצמם, הרבה ציפיות מתנפצות. לכן אל תצפו שמישהו יעשה עבורכם משהו מיוחד
לנחום רובין.
אני מזמין אותך לראות זאת מזוית אחרת. לא כתגובה לאנוכיות של אנשים אחרים, אלא כיצירה של עוצמה אישית ועצמית, כזו שתקדם אותי, תקנה לי אומץ ומחויבות, אהבה עצמית ויכולת להישמע בצורה מרתקת, באזני האחרים, קרי, מנהיגות.
לא השני הוא המקור לפעולה שלי, אלא ההחלטות שלי, הנקיות מהצורך לרצות את השני ו/או להיכנע לו.
גם על השמיכות יש ציפיות
לא צריך לבקש סליחה.
על הכרית יש ציפית ולכן ברבים אומרים ציפיות.
על השמיכה יש ציפה ולכן ברבים אומרים ציפות.
שמח שהבנת את הנושא והתיחסת לעניין.
תלוי כיצד אתה מגדיר אותנטיות ובאיזה תחום מדובר.
לגל שלום.
תודה על השאלה. התשובה מורכבת יותר ממענה מתגובה לפוסט ואקדיש לה מאמר מיוחד.
לבינתיים, תוכל ללמוד על תפיסתי את האותנטיות, בפודקאסט על אותנטיות ומהות החיים https://open.spotify.com/episode/0zYJR6wYvwTuoMXlyERsp6