האם החנון הממוצע הוא אינטליגנט ואיש אשכולות, אבל חסר כישורים חברתיים ולכן הוא שונה וקל לפגוע בו, או אולי החנון המצוי נעשה חנון מצוי, כי מראש הוא היה חלש, חסר כישורים חברתיים, שונה ומהווה מטרה קלה לפגיעה?
מאמר זה יציג תפיסה, שלפיה "אינטליגנציית החנון" אינה דבר מולד, אלא נרכש, ונובעת מהצורך של החנון ליצור לעצמו חוזקות שיקדמו אותו וימנעו פגיעה בו.
במילים פשוטות, לכל אדם יש את היכולת, גם במצבים קשים, למצוא את הדרך השונה שבאמצעותה הוא יוכל לחזק את היכולות המנטליות שלו, כלומר לעבור ממצב של "ילד כאפות", למצב של חנון מוערך. האבסורד הוא שככל שאלו שמתעללים בילד החנון עושים זאת ביתר אכזריות והכאב שהוא חש גדול יותר, כך יגדלו העוצמות המנטליות של החנון.
איך נוצרת "אינטליגנציית החנון"? כיצד קורית הטרנספורמציה מילד שחייו מלאים סבל, לחנון, בעל היכולת היתרה, ש"מצילה" אותו מההתעללות של האחרים?
המאמר הזה הוא למעשה מאמר אוטוביוגרפי. כמי שנולד ב-1950, שאז לא ידעו להגדיר את התופעה הזו, גדלתי להיות ילד שלא הסתדר בחברה. נמלטתי מהצורך להיות עם "חברים", ומצאתי מפלט בספרייה הביתית ובספרייה הציבורית. הספרים והידע הפכו למקור הכוח שלי וליכולת להבין חומר מופשט ומורכב. התחלתי להצטיין בלימודים והשתמשתי בכך כדי לבסס קשרים עם הילדים שהפחידו אותי. הפכתי להיות בוגר בעל ידע נרחב ביותר, סקרנות שאינה יודעת גבולות ויכולת למידה עצמית, אוטודידקטית. האינטליגנציה הכמותית שלי נמדדה כמה פעמים, ונמצאתי בחלק הגבוה ביותר של הסקאלה.
נשאלת השאלה, האם הייתי מגיע לכך אם התנאים במשפחה שלי היו רגילים, לו גדלתי כילד רגיל שלא עבר כאב ובדידות חברתית? נראה לי שלא.
עם זאת, היכולות שפיתחתי נועדו לבנות מסך כלפי חוץ. הן לא באמת עזרו לי לקדם את יכולותיי החברתיות כמו גם את יכולת הביצוע של המטלות בחיי. כדי להתגבר על הקשיים שניצבו בפניי הייתי חייב לעבור מסע ארוך ומאתגר, שאִפשר לי, בזמן שאני "נתקע", לזהות את הגורם לכך באישיות שלי ולהתגבר עליו.
אם כן, עברתי טרנספורמציה מ"ילד כאפות", לחנון האינטליגנטי ואז, באמצעות אימון ועבודה עצמית, הפכתי עד למישהו שראייתו ורגשותיו מאוזנים ויכולותיו מקדמות אותו – התממשות הטרנספורמציה.
לסיכום, כאב יכול לקחת אותנו לשני כיוונים: האחד – בחירה בסבל, שקיעה ברחמים עצמיים וגם ויתור על האושר. השני – בחירה בחיים שאוהבים, והחלטה להילחם על המקום שלנו ולהאמין בערך העצמי שלנו, ובכך לוותר על הסבל.
אני בחרתי באפשרות השנייה!
זוהי מהות האימון בעבורי כמי שעבר את התהליך וכמאמן שהפנים ומכיר את הידע המתאים. דרך אימון זו היא החזון והייעוד שלי.
12 תגובות
מאמר מעניין. מסביר תופעה עליה לא דיברו בעבר. ויצרה תדמית לא נכונה ואפילו הפוכה של המכונים "חנונים".
תודה רותי.
התפיסה שעומדת בבסיס האימון שלי, היא, שבשאלה של Nature or nurture, כלומר תורשה או טיפוח התודעה, כבסיס לאינטליגנציה, , התשובה הנכונה היא Nurture, כלומר טיפוח.
כלומר הגנטיקה היא הפוטנציאל, אבל המימוש נקבע על ידי ה"טיפוח", כלומר הלמידה.
ל"טיפוח" פנים רבות. הוא יכול להיות תומך ויכול להיות מאתגר, אבל מי שאנחנו הוא התוצאה של הלמידה שחווינו לאורך חיינו.
יש ויש
חלק מהחנונים הם מנהיגים מבטן ומלידה
לש.
אף אחד כנראה אינו חנון מבטן ומלידה, אבל תהליך הלמידה המנטלי, מעצב אותו כך, שזה נראה, כאילו והוא נולד עם זה. לשאלה המתבקשת, התשובה היא "כן, אפשר ללמוד מנהיגות ואינטליגנציה ומיקצוענות".
חנונים הפכו מודל לחיקוי, ולכן יש המשחקים אותה ומטפסים למעלה בזכות דמות החנון
שלום אבו חנון. החנונים הפכו למודל לחיקוי, כי הם הביאו את הקידמה ואת הכסף הגדול. בלי החנונים שעמדו בראשי חברות ההייטק, לא היתה קמה ההבנה שחנון זה כסף וכוח. אבל החנון עצמו, עבר תהליך כלשהו שיצר את החנון וברוב המקרים, התהליך היה כואב.
למיטב הבנתי חנון נגזר מהמילה מחונן
אם אני צודק אז זה קצת סותר את הטיעון שלך כי מחונן זה מי שנולד עם תכונות גבוהות נדירות
לפרשננו שלום. אני לא יודע מה המקור של המילה. אבל גם בפרשנות שלך, אם חנון הוא מי שיש לו תכונות אינטלקטואליות גבוהות, נשאלת השאלה, האם התכונות האלו שלו מהתורשה, או מהטיפוח האינטלקטואלי?.
Nature or nurture, ויכוח ישן ומרתק. אני ניסיתי להציג את התשובה של Nurture, כפתרון האבולוציוני / הישרדותי ששומר אותנו "מתאימים" והתאמה היא הדרישה האבולוציונית.
זה אומר שאנו תוצר של שתי אבולוציות:
האבולוציה הפיזיולוגית, שקבעה את גובהנו, צבע העיניים שלנו וכו', אבל נעצרה תשעה חודשים לפני שנולדנו. האבולוציה השניה היא האבולוציה של הידע, שפועלת באותה הדרך ומבטיחה שתמיד נהיה "מתאימים" אבולוציונית, לאתמול הכי קרוב.
אני מקווה שאתה יכול לראות שלא היתה כאן שום סתירה.
פעם לפני הרבה עשרות שנים לא היו חנונים, ולא היו חרמות, וכולם היו ביחד על הפלוסים ועל המינוסים שלהם
לנ'.
חנונים תמיד היו. לא קראו להם כך, קראו להם יורמים וההקשר לא היה של החנון המחונן. גם חמות היו, אבל לא בצורה "ממוסדת", אלא כהפגנת יחס שלילי ואלימות.
הם אופיינו בגימגום, צליעה, צורה חיצונית, חרדות ניכרות וכו', דבר שגרם לילדים האחרים, לפגוע בהם פיזית ומנטלית.
מי מהם שהצליח למצוא את הדרך שלו ולהצטיין, הפך להיות החנון שמוכר מן העבר. חנון זה שונה לחלוטין מהחנון האופנתי של המילניום, שמעמדו, הגדיר אותו כחנון.
נכון, פעם קראו לזה מחוננים. ואף אחד לא חשב שזה נובע מבעיות פנימיות אצל הילד. פתאום להיות מחונן זה טוב אבל מעיד על בעיה. למה?
שלום דורית. מחוננים זו מילה חדשה יחסית לגילי. אז לא היו מחוננים. היו מצטיינים והיו מי שהוציא ציון גבוה ב"סקר" ודאגו שילך לבית ספר עיוני ולא יתבזבז בבית ספר מקצועי.
זה עולם אחר, קשוח יותר וללא מערכות תומכות. על זה אני מדבר.