אימון מנטלי או עשרת הדיברות?

מהותם האמיתית של ערכים והיכולת לבחור
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

האם הטוב והרע, הנכון והשגוי, היפה והמכוער, הם ערכים מוחלטים?
האם כל המצוות בתורה ובכל הדתות בעולם הן אמת בלתי ניתנת לערעור, או שאנשים המציאו אותן כדי לאפשר את קיומה של חברה אנושית? במילים אחרות, האם יש אמת אחת וסט ערכים אחד שהוא נכון תמיד? ולמה בכלל הנושא הזה נכלל תחת הכותרת "העצמה מנטלית"?

לדעתי אדם המאמין בדת מסוימת מאמין שכל המצוות בדת זו תקפות ומחייבות, אחרת יבולע לו. כמה נוח ופשוט. מאיימים ברע, מבטיחים טוב ויש לנו רובוטים לתפארת. יש מקל – הסבל, ויש גזר – כמו גן העדן.

נקודת מבט שונה היא למשל הגישה האקזיסטנציאליסטית, כמו גם הבודהיסטית. ז'אן פול סארטר אמר, "הקיום קודם למהות". נולדנו כי היה היריון ואז הגחנו לעולם. הגענו ללא תכנית אב, ללא מטרה מוגדרת ומבלי שמישהו עליון ישגיח על כל מעשינו. אך הקיום כשלעצמו לא הספיק לנו כדי לשרוד, אז המצאנו את המהות ושיבצנו אותה בספרי הקודש.

המסקנה הראשונה מהתיאור הזה היא שאין מהות אמיתית ואין למעשה ערכים אוניברסליים. טוב או רע, יפה או מכוער, "אל תרצח", "אל תגנוב" וכו' הומצאו על ידי המנהיגים, כדי שבני האדם יוכלו להימנע מהסבל בכל מחיר. לכן כל מהותה של המהות הוא סיפור שקרי ומתוחכם שיצק תוכן אל תוך החיים העלובים. כך אפשר לשלוט באנשים בתחכום וללא ערעור. הרי שום אב ואם לא היו שולחים את ילדיהם לצבא אם לא הייתה נוצרת מהות עזה כל כך שהייתה יכולה לעקוף את הרגש האנושי החזק ביותר. מספרי הסיפורים הפכו להיות הבסיס למהות של הקיום האנושי.

אז איך זה קשור לאימון?

אם אדם חי בגישה שהוא כלי משחק בידי כוח גדול ממנו, הוא ייכנע להנחיות ויסמוך על כך שבכך הוא יישמר ויצליח. הוא ישאל שאלות כמו "מדוע רשע וטוב לו וצדיק ורע לו?" אבל לא יעז לשאול שאלות קיומיות, כי כל התשובות כבר ניתנו. אין לו באמת דרך להילחם בסבל. השאלה "מדוע רשע וטוב לו וצדיק ורע לו" עתיקה כמו האדם.

התהליך האימוני שאני מקיים מביא את האדם לזהות את העולם הפנימי שלו ואת האמת הפרטית והאישית שלו ואת הגדולה שחבויה בו. הוא לומד שמקור העוצמה שלו חבוי בתוכו ושכל מה שעצר אותו וגרם לו סבל, הוא רק סיפור רע. הוא לומד לבחור במציאות שהוא רוצה ולחיות אותה. כך הוא מעז להצליח ומוותר על הסבל. הוא אותנטי, כלומר פועל מתוך האמת הפנימית שלו, גם אם האחרים, כולל אנשי הדת, יגידו לו שהוא שוגה. הוא מבין שהפחדים שלו הם מדומים ואינם מגדירים אותו ושלאיש מלבדו אין הזכות לומר מה טוב עבורו. מצד שני עליו לקיים את החוקים שהחברה קבעה. במילים אחרות, עשרת הדיברות הן המלצה. הערכים בפועל נקבעים על ידי החברה שהוא חי בה.

כשהמתאמן לומד ומפנים זאת, הוא משתחרר, מפסיק לרצות אנשים אחרים, בונה לעצמו חזון וגוזר ממנו את המטלות והיעדים לחייו. מכאן האושר כבר אפשרי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

18 תגובות

  1. ברור שמה שנכון בדת אחת לא נכון באחרת. מה שמתאים לחוקי משטר אחד לא מתאים לאחר. אבל מצד שני לא יתכן שכל אדם יקבע את החוקים לעצמו. תהיה אנרכיה

    1. דת אינה הבסיס להמנעות מאנרכיה, היא כלי לשליטה על המונים. הדת מעוררת אנרכיה, כדי להגן על ראשי הכת.
      אני חוזר ומסביר. אדם אינו קובע את החוקים לעצמו, אלא אם הוא חי על אי בודד. אם הוא חי בחברה, החוקים נקבעים על ידי החברה, כדי לאפשר לכווולם, לחיות בבטחון ולשגשג, כאשר מדובר בהתנהלות של אדם, מול אנשים אחרים.
      המאמר מדבר על ההתנהלות של אדם מול עצמו. האם הוא מקור העוצמה שלו עצמו, או הוא מאפשר לאחרים לשלוט בו ולקבוע עבורו, כיצד להתנהל. כאן עולה השאלה, האם באמת יש סט של ערכים שהם אוניברסליים, כגון לא תרצח ולא תגנוב, או שאלו ערכים מומצאים, כדי שהחברה תוכל להתקיים. במצב כזה, כל חברה יכולה לקבוע לעצמה כללים וערכים אחרים והם יהיו שווי ערך לערכים והכללים של חברה אחרת, גם אם הם שונים.
      כשהמתאמן מבין זאת, הוא מבין קודם כל, שהוא יכול לבחור בסט ערכים משלו, שהם מקדמים אותו. כמובן שהתוקף של ערכים אלו, הוא רק עבור עצמו. אחרי זה, הוא צריך לבדוק האם הם מתנגשים עם הערכים והכללים של החברה. אם כן, הוא חייב להתאים את עצמו, אם לא, הוא מוזמן להטמיע אותם, במקום הסט הקיים, שמחליש אותו. כך אדם נמנע מאנרכיה, אבל יכול להיות מי שהוא רוצה, בתוך המרחב האפשרי. ברור שבמצב כזה, הוא היה רוצה שהערכים המקדמים ולא הנכפים, יתקיימו עבורו.
      בעברית פשוטה. ערכי השבת, הכשרות, האישות ושאר הערכים בדת, אינם מחייבים מבחינת המדינה, אבל הם מגבילים את מי שאינו מאמין בהם. לא מדובר ביצירת אנרכיה, אלא בחופש בתוך גבולות. זה החופש היחיד האפשרי.

  2. יגאל- בשביל להתמודד עם הסוגיה שהצגת יידרש הרבה יותר ממאמר אחד כזה. לגופו של עניין
    שני ערכי יסוד מתמודדים על הבכורה חברה האנושית: אינדיבידואליזם V קולקטיביזם, שההבדל בינהם ראוי ל קורס אקדמי בפני עצמו. בלשון עממית – האינידי יפעל לפי "מה בראש שלו", והקולקטי יפעל לפי הכללים שהחברה בה נולד וחייו תלויים בה- שקבעה שהם הראויים להישרדותה. מה שנקרא the common good
    אמנם איין ראנד כתבה שאם כול פרט בחברה יעשה את מה שראוי ומתאים לו למימוש העצמי- בהכרח גם החברה בה הוא חי – תשגשג. המציאות מראה שהמודל האידאלי שלה – שאתה מרמז עליו כנראה- אינו עומד במבחן המציאות. עשרת הדיברות הם כללים שנוסחו לפני כ3500 שנה שנמצאו מתאימים להבטיח את המשך הישרדותה של החברה באותם הימים (ולא משנה כרגע מי הגאון שהגה אותם). יכול להיות שסט הערכים האלה דורש התאמה לעידן המודרני- זה בסדר, אבל כללים כנראה נדרשים- גם אם בבחינת הרע במיעוטו מול האלטרנטיבה של אנרכיה וכאוס מוחלטים. ותודה למאמר

  3. שלום גדעון. לצערי לא הובנתי כנראה. איני דן בדרך בה על אדם לפעול כרצונו. זה כאוס וזה הרסני.
    זוית הראיה היא פילוסופית ודנה בשאלה האם ישנה אמת אחת, שקובעת סט של ערכים הומניים ואוניברסליים, שהם נכונים תמיד, נקרא להם "המהות". או שאין ערכים הומנים, אין נכון ולא נכון, אלא אלו ערכים, שהחברה ממציאה, על פי הכוחות הפנימיים שבה ואשר קובעים מה טוב, מה רע , מה יפה ומה מכוער. במילים של סארטר, "הקיום קודם למהות. נולדנו, לא הסתדרנו עם שכנינו, נכנסנו איתם למשא ומתן וסיכמנו על מתווה לחיות ביחד.
    ערכים, אינם דרך פעולה, הם המתווה לדרך כזו. אם יש אמת אחת, סוקרטית, כי אז, המהות קודמת. אם לאו, הקיום שולט, באמצעות הערכים שהמצאנו.
    אדם אמוני תמיד ישאר בתחום האמת האחת. הוא עוור לעובדה שלכל דת, ישנה אמת אחרת וזה סותר את התפיסה של השלמות האלוהית.
    אקזיסטנציאליסט יבין שיש הנחיות והסכמים שיש לכבד, אבל עדיין יש שטח עצום של התנהגוניות, שאינן כפופות לחוקים ואלו ההתנהגויות המנטליות. מה שאתה חושב כנכון, אם אינך דתי, אינו זהה למה שחושב כל אדם אחר. זה סט אישי ייחודי של תפיסות ואמונות, שהוא שלך בלבד. הוא יושב על נסיון העבר שלך, שיצר את התודעה שלך ולכן את המבנה המנטלי שלך.
    כשאתה אומר "אבל כללים כנראה נדרשים" זה ברור, אבל אני דיברתי על מי אתה, בתוך הגבולות שהכללים האלו קובעים.

    1. יגאל- תודה להבהרה, אנו יכולים לדון עוד רבות בנושא חשוב מאד זה שתפס את עיני כאשר מערכת החינוך
      נמצאת היום על הפרק. מאחר ואני מגיע מדיסציפלינה קצת שונה- רק אחזק את חשיבותה של מערכת הערכים התרבותית שממנה נגזרות נורמות ההתנהגות. והמשך הדיון אמור להיות כיצד הפרט יכול/צריך לממש עצמו במסגרת זו ואם המסגרת אינה לרוחו- מהם הכלים העומדים לרשותו לחולל שינוי (בעצמו /או את החברה)

      1. שלום גדעון.
        אנחנו עדיין לא מיושרים בקו אחד.
        הטיעון האקזיסטנציאליסטי הוא, שאין מהות ולכן אין ערכים תרבותיים אוניברסליים, אלא קביעות רנדומליות, של קבוצות אנשים שונות, שהחליטו לחיות ביחד ונאלצו לחוקק חוקים שונים, שיאפשרו זאת. הקביעות האלו הן ארביטרריות, ענייניו לסביבה ולתקופה ולכן הן היו יכולות להיות אחרת, בהינתן סביבה וטכנולוגיה אחרת.
        לא תרצח, אינו ערך אנושי אוניברסלי, שהרי בני אדם רוצחים זה את זה כל הזמן. הערך המומצא "אל תרצח את בני עמי" הוא ערך אד הוק שהתקבל כמעט בכל הארצות בעולם, פרט לארצות אפריקה, הפונדמנטליסטים המוסלמים, הפונדמנטליסטים של דרום ארה"ב, חלקים מאסיה, מרוסיה ולבטח במזרח התיכון. אופס…. כנראה שלא בכל העולם.
        כנ"ל הערכים אל תגנוב, אל תענה ברעך עד שקר, ושאר הציוויים היפים.
        תרבות היא תולדה של סביבה ולא הקובעת אותה.
        הדיון שאני מנסה לקיים הוא בתפיסת הנכון והלא נכון, היפה והמכוער, בזכות של בני אדם להטיל ביקורת, אשמה ושיפוט בבני אדם אחרים, בכל מה שאינו קשור בחוק.
        שוב, איני דן בצורך למלא אחר החוקים, אלא בפעולה בתוך החוקים.
        דיון אפשרי אחר הוא המקום של הניהליזם הפוליטי, במערכת מדינית, אבל זה לא הנושא כאן.

        1. יגאל- אתה לגמרי צודק, וודאי שאין ערכים אוניברסליים, כי כול חברה בתוקף נסיבותיה מיקומה וההיסטוריה שלה מאמצת סט ערכים שנמצאו מתאימים לצרכי הישרדותה שלה, וזו בדיוק הטעות של אלו האוחזים במגמת הדמוקרטיה הליבראלית הפרוגרסיבית – מצד אחד, והמוסלמים מהצד השני – המנסים לכפות את ערכיהם (תפיסת עולמם) ברמה הגלובלית תוך התעלמות מהשונות התרבותית הבלתי נמנעת, כאילו כולנו בני אותו הכפר. התרומה החשובה של המודל שלך היא ההכרה בשונות, שיש תפיסות שונות לגבי מהו צדק , ומהי אמת (כפי ההינדואיזם: "יש לי האמת שלי, ולך את האמת שלך- ויש מקום בעולמינו לשתי האמיתות")
          לא קל לחיות עם תובנה כזו כאשר כל אחד מאמין שהאמת שלו היא הנכונה ואין בילתה – עד שמסתבר ששני הצדדים טועים.. ויאללה מלחמה! זה המצב השכיח בעולמנו הן ברמת הפרט ובין ברמת החברה.

          1. בדיוק גדעון.
            עכשו תחשוב, מה קורה למתאמן שמנוהל על ידי הפרדיגמות שלו, סובל ולא חושב בכלל, שהן שקריות.
            כשאני מערער את האחיזה של הפרדיגמה / האמירה בו, הוא יכול להפסיק לצפות שמה שיקרה יהיה רע. הוא יכול לבחון אלטרנטיביות ערכיות והתנהגותיות, בלי להיות חייב, לרצות אחרים. הגדולה שלו, הערך העצמי והבטחון, פתאום מפציעים אל תוך חייו.
            עכשו אתה גם מוזמן לראות, כיצד הפילוסופיה המעשית, היא כלי אימוני מדהים. אני מאד אוהב אותו ומרבה להשתמש בו.

  4. השיח שהתפתח בטוקבקים עוזר להבין טוב יותר את האמירות שלך. נושא ומאמר מאוד מעניינים.

  5. אמונה, ובעיקר דתית, היא ההיפך מהיגיון. כי אם זה היה הגיוני לא היה צריך להפוך את זה לציווי. דיברות לכן זה חלק מתהליך התכנות של הרובוטים האנושיים

  6. לאתאיסט. הערת אגב. אתאיזם הוא נקודת קיצון על הרצף בין אפס אמונה ל100% אמונה. כלומר הוא אמוני. ברמת אפס, אבל אפס הוא עדיין מספר, שאל את מתמטיקאים המצריים. זו הסיבה שאני רואה עצמי כחופשי וזהו. זו נקודת קיצון על הרצף שבין שיעבוד לחופש משיעבוד. רק נקודה למחשבה.
    לעניננו. אתה כותב "כי אם זה היה הגיוני לא היה צריך להפוך את זה לציווי.". אבל זה הגיוני שאנשים לא יכו זה את זה, לא יסעו באדום, לא יבצעו פדופיליה ובכל זאת, יש חוקים נגד זה.
    לגבי אמונה והגיון, הם אינם מנוגדים, הם פשוט יושבים על רצפים שונים.אתה יכול לבנות מטריצה בת 4 אפשרויות. אמוני והגיוני, אמוני ולא הגיוני, חופשי והגיוני וחופשי ולא הגיוני.
    בנוסף, מיהם הרובוטים האנושיים? כל בני האדם, רק אלו שאינם מסכימים לדעתנו? מי שמצביע למפלגה מסויימת?
    בקיצור. לא הצלחתי להבין את הנקודה שאתה רוצה להציג, כי היא מתפרסת מדי. אשמח באם תוכל להתמקד במשהו ספציפי, שאוכל להגיב עליו. אני אפילו לא יודע אם אתה חושב כמוני או לאו.

  7. לכל אחד תנתן אופציה לעשר דיברות
    שישה מוכתבים מבחוץ
    רבעה יקבעו על ידי כי אדם לעצמו

    1. לגבי ההצעה שלך. איני יכול להתערב במה שאתה תעשה, אני אבחר רק במה שאני ואזרחי המדינה שאני
      חי בה, יחליטו שהוא נכון לנו. אף רב / אדמו'"ר / חוזה בכוכבים / הוזה בדמיונות וכו', לא יכפו עלי שום מצווה. התעסקות עם רצונם של אנשים שלא בחרתי בהם, היא בזבוז זמן עבורי.
      אין "לא תרצח", "לא תגנוב" וכו', אלא סדר הדין הפלילי. יש חוקי עבודה וחינוך ותעבורה, שאני בחרתי להיענות להם. חוקי כשרות, שבת וכו', לא מעניינים אותי.
      כך שבסופו של דבר, אני לא מקבל את הצעתך, אחרת אולי אהיה כפוף בנושא הטרדה מינית לרבנים כ ברלנד, שיינברג, אלון וכו'. בנושא יושר אהיה כפוף למנהיגי ש"ס לדורותיהם וכו'. זה מעורר בי קבס.

  8. יש הרי 613 מצוות מחייבות של עשה ושל אל תעשה. כלומר ההנחיות של הדך חמורות וכולאות ולא משאירות כלל מרווח

    1. אתה צודק ומאחר ולא בחרתי בהן, הן חסרות ערך בעיני.
      יש לנו ספר חוקים והרי הכלל הוא "דינא דמלכותא, דינא", כך שכל תרי"ג המצוות, הן בגדר המלצה בלבד. אני בחרתי שלא להתייחס אליהן. לכן אני אדם חופשי ויכול לבחור את המציאות, שאני רוצה לבחור בה. כמובן שבמציאות זו, אני בוחר לכפוף את עצמי לכללים וחוקים, שכמדינה, בחרנו בהם, כדי לקיים את החברה והמדינה.
      אין תרי"ג מצוות, יש קודקס חוקים של מדינת ישראל ומעבר לכך, ערכים אישיים שלי. כל השאר, בטל לחלוטין, עבור אדם עם מודעות לעצמו, כאדם.

  9. לסמוך על כוחות עליונים פירושו להשאר למטה ולהיתקע למטה

    1. לאורון שבוע טוב.
      אני מסכים איתך שלהסתמך על כוחות עליונים, זה לוותר על הגדולה והעוצמה שבך ולהשאר חלש.
      הנושא שאני רציתי להצביע עליו הוא, שאם אנו מודעים לעצמנו ולגדולה שלנו. אם אנו לא מוכנים לפעול כמצוות מישהו, כי לא נתנו לאף אחד את המקום של לצוות עלינו וכי הרצון והאמת האישית שלנו, היא זו שאנו בוחרים בה להוליך אותנו.
      דיברתי מתוך עולמו של מאמן מנטלי, שמעבר לידע המקצועי, רואה את התמונה הרחבה של הנעת אנשים.
      בתמונה הזו, אנשים אינם אדונים לגורלם. הם מופעלים על ידי תבניות מוחיות, שנבנו במוחם, על ידי ההתנסות והמפגש עם הסביבה. חלקר מהתנסויות אלו, היה לקבל כאמת שיש מי שבידיו האמת המוחלטת. מכאן ואילך, האדם משועבד ואינו אדון לגורלו. כך נראה ומורגש הסבל.
      כמאמן, אני יודע כיצד לעמת את המתאמן עם האוטומטים התודעתיים שלו ולבדוק, יחד איתו, מה הוא, מתוך ההכרה של הגדולה והעוצמה שלו, בוחר כמציאות.
      בעצם זה הפתרון, למצב של התקיעות המנטלית שתיארת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך