אימון טוב הוא ריקוד של שני צעדים קדימה וצעד לאחור, ממש כמו בריקוד טנגו. חשוב לדעת שהצעד לאחור, הוא צעד גדול קדימה. נשמע מוזר? לא כשמבינים את התהליך.
בתהליך האימון המתאמן מוותר על מה שהוא כבר יודע, כי הידע הזה כבר לא עובד עבורו והוא רוכש ידע חדש ומעצים. הידע הישן והקודם הוא סיפור ותו לא, אבל אנו כבני אדם, רואים בסיפורים שלנו את המציאות. לדוגמה, מתאמן שמספר לעצמו סיפור "אני לא אצליח לעשות כסף", באמת לא יוכל לעשות זאת. לא כי הוא באמת אינו מסוגל, אלא כי הוא חי סיפור מקרי ושקרי שהוא מספר לעצמו שוב ושוב, וכך גורם לעצמו נזק.
למה המתאמן הזה לא נפטר מהסיפור ובוחר לעצמו סיפור טוב ומקדם? צריך להבין שסיפור זה לא נוצר בחלל ריק. בעבר הוא היה רלוונטי למתאמן ונוצר כדי להגן עליו, כדי שלא ייכשל. אבל כיום, בגלל השינוי בסביבה ובדרישות הגיל, ההגנה הזאת כבר לא עוזרת. להיפך, היא מגבילה. עכשיו הכישלון מגדיר אותו. הוא לא אדם שנִכשל כמה פעמים, אבל יכול להצליח, בעיני עצמו הוא פשוט כישלון.
אותו אדם לא יכול לשנות את הסיפור, כי המחשבה על שינוי בתפיסה גורמת לו לחרדה, שעוצמתה גדולה בעיניו יותר מהסבל שהוא חש, ולכן הוא נמנע מלהתעמק בשאלה. הכישלון הוודאי נוכח בצורה שהולכת ומתגברת ועימו גם הסבל הולך ומתגבר.
כל עוד הוא יתמיד להחזיק בסיפור הזה, הוא ייכשל. הרי אלברט איינשטיין הגדיר טירוף כעשיית אותו הדבר לאורך זמן וציפייה לתוצאה אחרת. מנגד, שינוי הסיפור יוצר חרדה חדשה.
אם כן, איך אני כמאמן המנטלי, מצליח לעזור למתאמן לבחור ולהטמיע סיפור חדש ומקדם? סיפור שישבור את המעגל השטני של "לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות אחרות"?
אני עושה זאת על ידי הפעלת תהליך שמחקה את התהליך הטבעי של ההתבגרות מתינוק לאדם בוגר. תהליך זה נקרא טרנספורמציה. כשהאדם, בכל שלב, עובר טרנספורמציה, הוא משנה את המבנה המנטלי שלו. מעין עדכון מערכת ההפעלה שלו.
המהות של הטרנספורמציה היא בכך שדברים שקודם לא היו קיימים בתודעה, מצורפים אליה כעת, ואילו התנהגויות שעבר זמנן, נבלמות ולא משפיעות עוד. הדוגמה המוכרת ביותר לטרנספורמציה היא רכיבה על אופניים. זה מעבר מחוסר יכולת לשמור על שיווי המשקל, למצב שבו שיווי המשקל על האופניים נשמר. מרגע שהשינוי הזה קורה הוא כבר ילווה את האדם לתמיד. הרי "אף פעם לא שוכחים כיצד לרכוב על אופניים".
אבל התהליך אינו מיידי, והוא לבטח לא בשליטת האדם עצמו. תמיד צריך בראשיתו מישהו שיחזיק את האופניים, עד ששיווי המשקל יילמד. את הפעולה של החזקת האופניים המנטליים עד לטרנספורמציה, אני, כמאמן המנטלי, מלווה.
התהליך מלווה בנפילות חוזרות ונשנות, עד שהמתאמן לומד להתגבר על הפחד מהנפילה ולהכניס את שיווי המשקל אל תוך התודעה שלו. כשמדובר באופניים הפיזיים, ברוב המכריע של המקרים הנפילה לא תפסיק תהליך הלמידה, כי ברור שזה חלק מהתהליך. כואב, אבל הכרחי. תינוק לא עובר מחלב אם ליניקה מהבקבוק מתוך רצון. להיפך, הוא מתנגד נמרצות. אבל כשכבר אין לו ברירה והוא מאוד רעב, הטרנספורמציה קורית והוא הופך לתינוק שיונק מהבקבוק ולא מהאם וזו תוצאה שאינה משתנה חזרה.
נבחן כעת את התהליך המנטלי של שינוי הפרדיגמה הכואבת – תהליך השינוי עצמו מנוגד לכיוון שאליו מובילה הפרדיגמה. אנו נאחזים בה כי היא תסריט אוטומטי ונוח, שאומנם פוגע בנו, אבל מוכר. אולם את התסריט החדש והמקדם אנו לא מכירים, ולכן הוא מעורר חרדה.
זו נקודה חשובה ביותר שיש לשים עליה את הדגש: אם התסריט החדש לא יעורר חרדה, זה אומר שהוא תסריט מוכר ולכן גם לא מעורר חרדה, אבל לא נוכל ללמוד משהו חדש.
זו הסיבה לכך שאם מתאמן לא "מתמרד" מפעם לפעם, האימון לא עובד ולא ישנה את ההתנהלות המכשילה שלו. ככל שההתנגדות של המתאמן לטיפול תגדל, כך, אחרי שאני מוביל אותו לטרנספורמציה, השינוי יהיה גדול ואפקטיבי יותר.
והנה ריקוד הטנגו, שני צעדים קדימה וצעד הכרחי אחד לאחור. כאשר מתאמן שלי אינו מתנגד לתהליך, לאורך זמן של כמה פגישות, אני מעדכן אותו שהאימון אינו עובד, ואז אנו בוחנים למה הוא לא מתנגד. לפתע המתאמן מגלה שהוא שחייב לרצות את כל העולם, והוא מרגיש חייב לרצות גם אותי, ולכן הוא "בולע" את ההתנגדות. ברור שזו פרקטיקה גרועה. כשהמתאמן מבין זאת, הוא מתחיל לאמן את "שרירי ההתנגדות", מפסיק לרצות אותי, התהליך מתקדם והטרנספורמציות קורות.
14 תגובות
אני הייתי מעדיפה slow
בכל כיוון שמתבקש בהתאם לנסיבות
ולאט
בוקר טוב רבקה. המאמר לא היה על מהירות התהליך, זה חסר משמעות. מה שחשוב הוא המקומות שבהם, המתאמן לומד מנטלית משהו חדש ואפקטיבי עבורו והופך זאת לחלק מהתודעה שלו. מה שחשוב הוא השלמת התהליך שאתאר להלן ולא המהירות שלו.
אם הידע הנדרש למתאמן כדי להיות אפקטיבי ועוצמתי יותר, היה קיים כבר אצלו בתודעה, הוא לא היה צריך את האימון. כמו שרץ שלא השתתף מעולם בריצת מרתון, לא יכול היה לרוץ אותה בהצלחה, מבלי להתאמן לקראתה. הוא היה צריך ללמוד תזונה, חלוקת כוח ומשתנים נוספים, שהוא לא הכיר.
הידע שהוא לא מכיר, נמצא בתחום שנקרא "לא יודע ולא יודע שלא יודע" ע"ע מרטין היידיגר.
זהו ידע שהשונות שלו, מאיימת על המתאמן, כי הוא עומד בסתירה למה שאנו מכנים אזור הנוחות. כל מי שעוסק בתחום המנטלי, יודע שלהשאר בתחום הנוחות, לא מביא תוצאות.
מאמן שמכיר את הנושא לעומק, יפעל כדי לפתוח בפני המתאמן, את העולם של "לא יודע ולא יודע שלא יודע" באותו התחום ואז המתאמן ימצא במקום של "לא יודע ויודע שלא יודע". מכאן הוא יכול להמשיך לצבור ידע מנטלי רלוונוי ולהתחזק. המעבר הזה בין שני המצבים, הוא תהליך שמעורר חרדות. כאשר החרדות צפות באימון, אני עובד איתו על הזיהוי של מי הוא יהיה, אם הוא יםנים את הידע המנטלי החדש וימשיך ללמוד אותו. למשל, אם הידע הקודם שלו היה "אני לא אעשה כסף בחיים שלי", וידע זה יוחלף על ידי "אני יכול לשנות את ההתנהלות הכלכלית שלי, בצורה זו או אחרת", רמת החרדה תרד והתהליך ימשך, עד שהאמון בעצמו בתחום הזה יתעצם והא יוכל להצליח.
לגבי המהירות, זה יכול לקחת פגישה אחת, או כמה פגישות. אני לא מודד קמ"ש. חשובה לי ההפנמה של הידע החדש אצל המתאמן והצלחתו.
אם המתאמן לא מעלה התנגדות, לאורך כמה פגישות, אני מבין שהוא פשוט מפחד לעשות זאת שיש משהו אצלו שמונע ממנו להעז ולהתפתח בגלל החרדות ואז האימון מתמקד בכך, עד שהמחסום נפתח והמתאמן עושה קפיצת דרך משמעותית.
כשזה קורה, השינוי הופך לקבוע ולא מתמסמס, לאחר זמן. קוראים לזה טרנספורמציה וזו הדרך, בה אנו כבני אדם, מעדכנים את התודעה שלנו, מהיותנו עוללים ועד לסוף חיינו.
מאמר מעניין מאוד. דבר אחד לא ברור. אם מישהו אימץ את הדרך שאני מתווה, למה ללכת צעד אחורה. תן לי דוגמא מהמשל של האופנים.
הדיוק הראשון שאני עושה לאמירה שלך, הוא שאני לא מתווה את הדרך ואני לא עובד במקום המתאמן. כל שאני עושה, הוא לגרום לו לעצור, לראות שהדרך שלו נכשלה, אבל הוא לא כשלון ולכן מציע לנקוט דרך חדשה, שהוא יבחר בה. הוא מאמץ את הדרך שהוא עצמו בחר בה.
המאמר דן באופן שבו הוא לומד שהסיפור שלו הוא רק סיפור והוא אינו אמיתי ושאם הוא יבחר סיפור חדש ומקדם, הוא יתנהג אחרת וכנראה גם יצליח יותרוגם החרדות לא תתקיימנה.
אם אני מנסה להעביר זאת לרכיבה על אופניים. הרי אם תנסה ללמד ילד לרכב על האופניים והוא , בפעם הראשונה יעלה, ידווש וירכב עליהם ישרלאורך של 100 מטר, מבלי לפול. האם לדעתך, אתה לימדת אותו לרכב על אופניים? כנראה שלא. או שהוא כבר ידע לרכב וסיפר שהוא לא יודע, או שבאופן פלאי הוא התחבר לשיווי המשקל שלו ואין לו בעייה לרכב ישר. במקרה כזה, הוא אולי יכול לרכב ישר, אבל מה יקרה בפנייה? או כשירצה לעצור, או יתקל במכשול? יתכרן ואז הוא יפול. כל נפילה כזו, תקנה ידע נוסף שאיתו הוא ישפר את שליטתו באופניים. בלי הנפילות, הוא לא ידע כלל, שזו אופצייה ולכן התודעה שלו, לא תדע להתכונן.
הנפילות האלו, המלמדות, הן התנאי של הקניית השליטה בכל ידע. כדי ללמוד לעומק, צריך להיכשל.
דוגמא נוספת, היא מתחום פיתוח הבינה המלאכותית.
כיום מנסים ללמד מחשבים, לעשות הכל נכון, מבלי להיכשל ואכן מגיעים לתוצאות מדהימות. אבל בכל מקרה שהמתכנת, לא חזה התרחשות מסויימת, הבינה הזו, לא תדע לתת פתרון.
הבינה המלאכותית האולטימטיבית, תהא זו שמלמדים אותה לטעות ולנסות לתת פתרונות בצורה אשראית, עד שתתקבל תוצאה טובה ואז להוסיף את הפתרון החדש, למאגר הידע שלה. כך נראה תהליך הלמידה. יצירת ידע, דרך שגיאה ותיקון.
מקווה שעניתי לך לשאלה.
לדעתי הדימוי היותר נכון הוא של סרט בדיוני
סרט בדיוני זה טוב. אבל אני עוסק במציאות הכואבת של אנשים, אז לא אני כותב את התסריט.
האם כל מאמן ומטפל מפתח לו גישה משלו?
אני מניח שכן. הרוב, שהידע שלהם הוא רק מהשיעורים והסטאז שהם עשו, יותר יוניפורמיים. אלו שמשלבים מקורות ידע שונים, כפילוסופיה מעשית, בודהיזם, אימון אקזיסטנציאליסטי וכו', שהתעמקו בהכרת תהליכי הלמידה במוח ורכשו לעצמם כלים מטליים, מדחסציפלינות שונות, נוטים להיות יותר ייחודיים ומדויקים באימון שהם נותנים.
אבל הכל תלוי הרי בנכונות המטופל לשתף פעולה. אבל חלק מהם מאוד מאוד מסרבים לשתף פעולה ולחדירה של אחרים לחייהם הבעייתיים.
הבל תלוי בנכונות ובמחויבות של המתאמן. אבל אם הוא כבר הגיע לאימון, סימן שהוא חשב, שחוסר נוחות שבאימון, מצדיק את התוצאות הרצויות. כלומר, הוא שמע מהמאמן מה במבנה (סטינג) של האימון והתחיב לעמוד בו.
דבר חשוב בסטינג שאני מעביר, הוא ההבנה שיש מצב של "בר אימון" כלומר מי שעובד באימון, בהנחיית המאמן ויש מצב של "שאינו בר אימון", כלומר, מה שהמאמן מנסה להעביר, נתקל בהתנגדות עזה. זה בעצם מה שאתה מתאר.
אבל אם תשים לב, זה בדיוק הצעד לאחור. כאשר המצב מוכרז כ"לא בר אימון", זה אטמר שהחרדות השתלטו. כאשר אנחנו עובדים על צלהבין מדוע החרדות השתלטו, המתח מתפוגג והתובנה עוזרת למתאמן, לראות את הנדרש, לא כאיום, אלא כחלק מהאימון ואז קורית הפריצה המיוחלת.
הדימוי למחול הטנגו משך את הקוראים. מאמר מעניין ומבחינתי ממש לא צפוי בכיוון אליו הוא מוביל.
תודה על המשוב.
אשמח להבין, האם ה"טוויסט" הפריע לך או נתן ערך מוסף?
האם יש השגחה ורישוי ופיקוח על אימון מנטלי? או שכל אחד יכול להחליט שהוא מאמן?
ועוד שאלה, האם בתוך העיסוק הזה יש התמחויות שונות?
אימון אינו דורש לימוד ואין פיקוח פורמלי.
כדי לתקן זאת, ישנם מסלולים ללמידת אימון, שכוללים למידה וסטאז ועמידה במבחן. המסלול ללמידה של אימון, שם משקל רב על אתיקה, כדי להבטיח שלה שלא צריך להיעשות לא יעשה.
מעבר לכך, כמו אצל כל מאמן / מטפל / יועץ וכו', מי שאתה הוא מי שהתפתחת להיות.
האימון, כמו כל דיסציפלינה, כולל התמחויות שונות, שיוצאות מההגדרות הקלאסיות של הפסיכולוגיה.
בסופו של יום, כל מי שעוסק בעזרה מנטלית, עוסק בשינוי מאמונות ותפיסות מגבילות ותוקעות, של אדם לגבי עצמו ולגבי הסביבה, לאמונות ותפיסות שמקדמות אותו ומסייעות להצלחה.