הורים, הילדים שלכם אינם לקויים, הם שלמים ומושלמים

הפרעות קשב וריכוז ושאר תיוגים, אולי אינם אמיתיים?
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

כשהמחנכת פנתה אליכם ואמרה שצריך לאבחן את הילד, כי הוא מפריע, אלים, לא מבין את החומר וצריך לתת לו תרופות פסיכיאטריות, זה נשמע והורגש כסטירות לחי. הרי מה שאתם שמעתם היה שילד האהוב שלכם, הוא לא בסדר וצריך לתקן אותו! לא, הוא לא צריך תיקון. לכן אני ממש מתעב את ההגדרה "הוראה מתקנת", שכן הילדים שלכם שלמים ומושלמים. הם לא צריכים תיקון. המערכת כן.

מה קורה לילדים? הם פשוט חווים חרדת ביצוע. הם "יודעים מראש" שהם ייכשלו ולכן החרדה משתלטת עליהם. במצב שבו החרדה משתלטת, המוח נוטל מהאדם את הפיקוד והתגובה נקראת "הילחם, קפא או ברח", אין שליטה רצונית של האדם, או של הילד במקרה זה. מי שנסע בלילה בשביל ופגש ארנבת, ראה שהיא קופאת בפחד מאלומת האור. כשהם חשים בסכנה, כלבים קטנים תוקפים כלבים גדולים – מתוך חרדה, לא מתוך אומץ.

הסיבה לחרדה היא שהילד לא למד, והילד לא למד כי "לא בא לו". הרי הוא ילד ורוצה ליהנות ולעשות כיף, אז למה להשקיע בלימודים? הוא מבחינתו צודק, אבל זה בדיוק תפקידם של ההורים, לדאוג שהוא יעשה את מה שצריך לפני שייהנה ממה שהוא אוהב. זה אומר ללמוד, לעשות שיעורי בית, להצליח במבחנים, לסדר את החדר, לציית להנחיות של ההורים וכו'.

ילד עם משמעת עצמית יפעל כך שהלמידה תהיה אפשרית עבורו במלואה, הוא ידע את החומר ולא ייכשל. הבטחון העצמי שלו יגבר והוא יצליח בלימודים. ילד שהוריו יוותרו על תפקידם ולא יטמיעו בו משמעת, הוא ילד בדרך לכישלון בלימודים, לחרדות ולכל ההתנהגויות הנלוות לכך.

כשאני נקרא לאמן ילדים מתקשים, האימון שלי תמיד משולב באימון משפחתי מקדים. קביעת גבולות, מחויבות של ההורים להקפיד על הגבולות, הקפדה על מטלות – אלה המרכיבים העיקריים של האימון שאני מעביר. אצל הורים שאינם מחויבים לכך, הילד לא ילמד משמעת וגבולות, יישאר ללא עוצמה וימשיך להיכשל. במצב כזה איני לוקח עליי את האימון. הכאב העתידי של הילד לא מאפשר לי זאת.

משמעת היא הנושא החשוב ביותר בתפקודם של ההורים. אתם מוזמנים להקשיב לפודקאסטים שלי בנושא המשמעת ולהבין איך אפשר לפעול באפקטיביות כדי לעזור לילדיכם.

הרשו לעצמכם להגיב ולשאול כל שאלה שעולה בראשכם, הן לגבי למידה של ילדים והן לגבי העצמה מנטלית בכלל.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

  1. קל להגיד חייבים משמעת
    לא על כל ילד אםשר לכפות כל דבר
    לעיתים כפיה גוררת תגובת ננגד עוד יותר חזקה

    1. בוקר טוב לאמא.
      משמעת היא הבסיס לעוצמה. זה נכון לגבי בני אדם, חברות ומדינות. זו היכולת לעשות את מה שצריך, לפני את מה שרוצים. אם תשאלי עצמך מה אנו עושים בדרך כלל בחיינו, האם את הדחוף או את החשוב, תיווכי שאנו עושים את הדחוף.
      אז מתי אנחנו עושים את החשוב? כשהוא נעשה דחוף. זה תהליך לא אפקטיבי, יקר ומחליש.
      כשאדם מונע מתוך משמעת עצמית, החשוב תמיד מתבצע כשהוא מופיע, הרבה לפני שהוא נעשה דחוף. זו אפקטיביות.
      אז למה אין משמעת עצמית? כי לילד אין את המודעות הזו. הוא רוצה להיות חופשי, לשחק, ל"לעשות בלגן" וליהנות ללא הפסקה. זה בסדר, כי הוא ילד.
      אבל להיות חופשי אפשר רק בתוך גבולות, אחרת זו פריקת עול. כשילד פיעל בתוך הגבולות שהוא למד לקבל, הוא באמת חופשי ובעל עוצמה. כשהוא פועל ללא גבולות, זה מצב מאד מפחיד, כי אין שם ולו מקום אחד להאחז בו. התיוגים שילדים "זוכים" להם אינם נכונים. הילדים הם שלמים ומושלמים והם עושים מה שילדים ללא משמעת עושים, כשהחרדות מציפות אותם.
      משמעת היא תכונה נרכשת. היא נרכשת על ידי כך שההורים מציבים גבולות, מסבירים אותם לילד וקובעים מחיר להפרה של הגבולות.
      נכון שזה קשה והילדים מתמרדים, כי הם ילדים וזה מה שילדים עושים, אבל התפקיד של ההורים הוא לעמוד על הגבולות, גם במחיר של משוב שלילי, כמניעה של דברים שהילד שואף להם.
      הורה שחושב שהוא החבר של הילד, לא יהיה מוכן להתעמת איתו ובכך הוא פוגע בילד. הורה שמבין את תפקידו, לא יוותר, ידרוש מהילד לפעול בתוך הגבולות ו/או לקיים את המטלות שהוטלו עליו.
      מהנסיון עם מספר רב של ילדים עם תיוגים מופרכים כהפרעות קשב וכו', הרי שכאשר ההורים התעשתו ולאחר שהם עברו אימון ולמדו כיצד להתמודד עם ההתנגדות של הילדים, למשמעת, הם הצליחו ללמד את הילד משמעת ולפתע, איזה פלא, הבעיות לכאורה שהיו, נעלמו. למה? כי ילדים עם משמעת, כבר לא מחדים שלא יצליחו, הם יודעים מה צריך לעשות.
      לסיכום, אם הילד מתוייג עם לקות זו או אחרת, רק ההורים יכולים לעזור לו, אם יבינו שזו חובתם. כלומר, להיות הורים ולא החברים.

  2. מעניין,כשהיינו ילדים לא היכרנו את המונח "בעיות קשב וריכוז" וגם לא ההורים ולא המורים שלנו.שלנו וכולנו (למיטב זכרוני) סיימנו ביהם יסודי ותיכון עם נשירה מינמליסטית אם בכלל. היום- נכדי אומרים לי ששלוש רבעים מהכיתה- מוגדרים כך, ונהנים מהקלות בלימודים ומבחנים וכו.
    אז מה קרה בעשורים האחרונים ? האם הנוער שלנו נתקף במגפה מסתורית? האם אלו הן חברות התרופות הדוחפות לשימוש יתר במוצריהם? האם אלו הם הרופאים שלמדו על התופעה ומישמים אותה בהתלהבות יתר? האם אלו הם ההורים המחפשים הקלות לילדיהם הסוררים המתקשים במתמטיקה/ 1חשבון ומוכנים להדביק להם את תגית המחלה רק כדי להתאמץ פחות? האם המחלה "נעלמת" מיד עם סיום הלימודים והשירות הצבאי המקל? האם הריטלין הפך לתחליף סם שבני הנוער לוקחים כדי להרגיש שנטי באופן חוקי? והאם החסרתי איזה הסבר עלום אחר? האם אני זקן חשוך המסרב ללכת עם הזרם, ומתגעגע לחינוך הספרטני שהורינו החלוצים אימצו כדרך חיים להתמודד עם קשיים ללא ויתור וכניעה לחמלה עצמית וריפיון הרוח?

    1. שלום גדעון. שאלה שסביבה פיתחתי את הגישה שלי לנושא.
      כמו בתגובה לעיל, הנושא הוא משמעת. כשאין משמעת, הילד מעדיף לעשות דברים רבים, על פני הקשבה למורה. האמת היא שהוא צודק. יש סלולר, משחקים, חברים וכו'.
      אבל מתוך הכרת תהליך הלמידה, הרי שזה תהליך אוטומטי, שקורה, כאשר הפוקוס, כלומר מרכז תשומת הלב ממוקד בגירוי מסוים. מה שנקלט, נלמד. לכן, ילד שמקשיב למורה 45 דקות בשיעור, ילמד, בלי להתאמץ, פי כמה וכמה יותר מילד שיקשיב למורה רק 10 דקות. אי הקשבה למורה, יוצרת חוסר מתמשך בידע, עד שהילד מגיע לפער כה גדול, עד שהוא לא מסוגל לענות לשאלות במבחן או בכיתה.
      דבר זה יוצר חרדת ביצוע והילד "כבר יודע" שהוא יכשל והחרדה שנוצרת, גורמת לסינדרום, כלומר סט של התנהגויות, אוטומטיות, שנקרא FFF או "הילחם, קפא או ברח".
      כשהחרה נוצרת ולא ניתנת לפיתרון, המוח משתלט על הפעולה באמצעות הFFF והתגובות הן של אלימות, הפרעה , חוסר יכולות ללמוד ולהכין שיעורים, בריחה מהכיתה וכו'. מצב של סבל גדול, והתנהגויות בלתי נשלטות.
      למה זה קורה? כי לתלמיד החלש, לא היתה סיבה אמיתית להקשיב בכיתה ולעשות שיעורי בית, שהם שינון חשוב. לא היתה לו סיבה, כי אף אחד לא דרש זאת ממנו והוא למד שאפשר לשחק בסלולר ולדבר בזמן השיעור במקום להקשיב. אף אחד לא הציב בפניו משוב שלילי, על ההתנהגות הזו ולכן הוא הלך ונחלש בחומר, עד שנדרש להוכיח בקיאות ואז נכשל והופעל על ידי החרדות.
      כפי שכתבתי לעיל, הורים שלא מלמדים משמעת ומציבים גבולות, שנלחמים במורים שמנסים לעשות כך, יוצרים את חוסר היכולת ולכן את החרדות, אצל ילדיהם.
      לתחילת התגובה שלך, אנחנו כשהיינו ילדים, היו דרישות שנאכפו, מילה של מורה היתה מילה וכשנשלחנו למנהל/ת, זה היה סוף העולם. היום כשהמורים מוחלשים, ההורים רק רוצים להשתחרר מחובתם כלפי ילדיהם ולאפשר להם הכל, זה מה שיש.

      1. יגאל- נראה ששנינו בני אותו מחזור עם תובנות דומות פרי התנסות אישית.צפה להתקפות הצעירים מאיתנו

          1. לא כך- בוא נצפה לדיון מעמיק בסוגיה החשובה הזו וממנו- לתהליך של הפקת לקחים ותיקון המתחייב

  3. אני אוהבת את הכתיבה שלך אבל עוד יותר את ההתייחסות המעמיקה שלך לטוקבקים ראויים

    1. היי סילבי.
      רציתי לבקש את זה ממך בכתב, אבל הבנתי שכבר כתבת זאת. :), אז אסתפק בתודה, איזה כיף לי.

  4. כמתנדב בביטוח הלאומי, אצל קשישים, עברנו קורס באוניברסיטת תל אביב ושם סיפרו לנו שהשם של דור המילניום, הם "המסכנים". כאילו והם מעומתים עם מגבלות מטורפות.
    יש בזה משהו, ההורים של המילניאלס, רצו ילדים שהם חברים, רצו חופש מלא עבורם, בלי להבין שחופש מלא הוא פריקת עול. שאינה מאפשרת חופש. חופש יש רק בתוך גבולות.
    בהעדר דמות שמייצגת משמעת, המילניאלס לא למדו מהי. הכל מגיע להם, הגירויים הם עצומים והם לעיתים כורעים תחת הנטל.
    רק הורים שבמהלך האימון לילד, מבינים ומקבלים שהם המודלינג והם חייבים ללמד את הידים מהי עוצמה, השינוי מתחיל. הרי זה ברור שאם הילד רואה רק הורים נכנעים, מפוחדים ומרצים, לא תהיה לו נקודת התייחסות ומשעכן, להכיר, ללמוד ולתרגל משמעת.
    כל הורה שנתקל בבעיות עם ילדו, שיבחן את עצמו באמצעות כמה שאלות:
    האם הילד יודע מה הוא צריך לעשות או להימנע מלעשות?
    מה קורה לי ההורה, כאשר הילד רוצה לשנות את הנדרש ממנו, באמצעים של סחיטה רגשית כגון, בכי או "אני שונא אותך, או כל מניפולציה אחרת.
    האם אנו ההורים מתואמים מול הילד? כלומר אם הוא מקבל תשובה שלילית מהורה אחד, הוא לא יוכל לקבל תשובה חיובית מההורה האחר?
    האם מתוך ההבנה שההורים הם המודל של הילד, הם דורשים ממנו להתנהג שונה מאשר הם נוהגים? לומר לילד שאסור לשקר ובמקביל לבקש מבן הזוג לשקר לסבתא למשל, יוצר ילד שקרן ולא ישר.
    האם הם מאפשרים לילדים, לזלזל במורים ובמטלות?
    אם ההורה יהיה אותנטי, כלומר יספר לעצמו את האמת, לגבי ההתנהלות, הוא יוכל לקבל עזרה וללמד את הילד משמעת, עוצמה ויושר. האם זה שווה את המאמץ? אני אומר שכן. מה אתם אומרים?

  5. אינני מומחה בתחום
    אני בטוח שבהרבה מקרים אתה ממש צודק
    אבל בטוח שפה ושם יש גם ילדים עם בעיות מולדות

    1. לבצלאל.
      תודה על הדיוק. אתה צודק בכך, שישנם ילדים, עם מגבלות פיזיולוגיות, כלומר מומים / לקויות פיזיות ומובחנות, שגורמים להם לקשיים ולהתנהגויות חריגות. לא אליהם כיוונתי.
      כוונתי היתה לאותם ילדים, בריאים בגופם ובמוחם, שמספרם גדל בקצב מבהיל ממש, שהוריהם שמשו מודל לא מעצים ו/או לא לימדו אותם משמעת וגבולות, מסיבות שונות.
      ילדים אלו שלא שמו להם גבולות, לא למדו עוצמה מהי. ילדים שלמדו שלשקר או להתחמק, קל יותר מלבצע, ילמדו לבחור בדרך הקלה ולא יוכלו להתמודד עם הצורך לבצע דברים ואז הם פשוט יכשלו. את הכשלון הם יהפכו למה שמגדיר אותם וחייהם ילוו בחרדת ביצוע מתמדת.
      יתר על כן, גם ילדים שהלקות שלהם פיזיולוגית, יכולים ללמוד כיצד להתמודד ולהצליח.
      מי שלא מאמין, שיחפש את הסרטון על ניק וויציץ, בלי ידיים ובלי רגליים ויוכל ללמוד מהי עוצמה מנטלית.

  6. אבל איך מביאים את זה לידיעת ההורים . מדובר ברוב המקרים בהורים שאינם מודעים לכל מה שכתבת כאן. הם גם בדרך כלל לא פתוחים לתיגון דרך.

    1. לאליה, תודה על השאלה.
      את נוגעת בקושי העיקרי של העבודה שלי. הילדים שלמים ומושלמים (בהנחה שאין להם מוגבלות פיזיולוגית), אבל ההורים, כמו שרמזת, לא רוצים להודות בכך, שהם המקור לחולשה של ילדיהם.
      אין לי פתרון קסם, אבל אני מבהיר להורים, שמדובר באימון משפחתי, שמתחיל קודם כל בהם. רק אם הם יפנימו ויהיו מחויבים להיות ההורים ולא החברים של ילדם, אני אוכל לעזור.
      מי שאומר לי בזו הלשון "אני לא יכול להיות מעורב, קח את הילד ותקן את מה שצריך", מקבל ממני את התשובה שאני לא יכול לעזור לו.
      הרי אם האימון יתחיל וההורים לא יתמכו, הוא יכשל וילמד ביתר שאת, שהוא באמת "מקולקל" ולזאת לא אתן את ידי.
      יש הורים שזה מזעזע אותם והם מוכנים להשתנות. יש הורים שהם גרושים והם נלחמים זה בזה, באמצעות הילדים וקשה להם מאד, אבל אחד ההורים מוכן להרתם למאמץ ואז גם אני מתגייס, כשחלק מהאימון הוא החיזוק של אותו בן הזוג וכו'.
      לי אין את היכולת לפעול במקום ההורה ולכן, עדיף לפעמים לוותר ובלבד שלא אפגע בילד ואקבע את תחושת החרדה, ביתר שאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם