מה לעשות כשלא יודעים את התשובה במבחן

איך לפתור בעיות ולפתח את האינטלקט
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

חלק מהעבודה עם תלמידים, בכל גיל, הוא פיתוח היכולת המנטלית, וזו לשיטתי נובעת בראש ובראשונה מהיכולת האינטלקטואלית. כדי להסביר זאת אתחיל בהבחנה בין אינטליגנציה לאינטלקט.

אינטליגנציה היא היכולת לפתור בעיות תוך שימוש בידע שכבר קיים בתודעה. במילים אחרות, כושר ביצוע. ככל שיש לי יותר ידע בתודעה בתחום מסוים, כך אני אינטליגנטי יותר בתחום זה. זה אומר שאינטליגנציה אינה יכולת אחת, אלא היא כפופה לתחום. אינטליגנציה של מנתח מוח שונה מהאינטליגנציה של מנתח גב וכמובן מזו של מורה, פסנתרן וכו'.

מקור האינטליגנציה הוא הידע הנצבר בתודעה, ולכן לשיטתי אינטליגנציה אינה דבר מולד, אלא נרכש. בשאלה של Nature or nurture, כלומר תורשה או טיפוח, התשובה שלי היא טיפוח. ככל שנלמד יותר נהיה אינטליגנטים יותר באותו התחום. מובן שנהיה חסרי אינטליגנציה בתחומים רבים אחרים, שאותם לא למדנו. האינטליגנציה מקבלת מידע, מבלי לשאול שאלות, היא התוצר של הלמידה ולא המאפשרת שלה.

אינטלקט, לעומת זאת, היא היכולת – שגם היא נלמדת – לשאול שאלות ולפתוח פערים. פערים הם המרחק בין מה שכבר קיים לבין מה שרצוי. סגירת הפער היא יצירת הידע והגדלת האינטליגנציה.

אם אינטלקט הוא היכולת לשאול שאלות, כיצד הוא יוצר ידע? כאשר קיים מרחק, כלומר פער, בין מה שאנו יודעים לבין גירוי מכל סוג שהוא, נוצר דיסוננס. באמצעות תהליכים לוגיים – OR, NOR, IF, XOR וכו' – המוח מנסה לסגור את הפער. אם הצליח, נוצרה למידה. אם לא, הדיסוננס ממשיך להתקיים והמוח ממשיך לנסות, עד שמתברר שאין פתרון. כך נראה תהליך הלמידה.

לא אכנס כאן לשאלה מה קורה כאשר לא ניתן לפתור את הדיסוננס, אומר רק שזה גורם לחרדה ולתגובות שנובעות ממנה. האינטלקט אינו הידע, הוא מחולל את הידע שאינו קיים עדיין בתודעה. הרי אם הידע היה קיים, לא היה נוצר דיסוננס.

מתוך המודל הזה של פתרון בעיות, אם כתלמידים בבית הספר או כמהנדסים בעבודת פיתוח, פיתחתי דרך יישומית לעזור בפתרון בעיות.

אני מלמד תלמידים מכל גיל, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, כיצד ניתן לפתור מבחנים כאשר הם פוחדים שהם לא יודעים את התשובות. קודם כול התלמיד מבין שכשהוא אינו יודע את התשובה מיד, הוא נבהל ונוטה לוותר. כדי לבלום את הבהלה, עליו לענות על שלוש שאלות:

שאלה ראשונה: "מה אני כן יודע?" מתברר שאם ממללים זאת כך, פתאום הוא נזכר שהוא דווקא כן יודע מספר נתונים. עכשיו הלחץ הנפשי יורד וכבר יש לו כמה נקודות שמרכיבות את הציון הסופי לתשובה. נניח 3 מ-10.

שאלה שנייה: "מה אני לא יודע?" מתברר שכשממללים זאת כך והתלמיד פתאום מבין את מה שהוא אינו מבין או יודע, הוא מזהה עוד נקודות של ידע. נניח עוד 3 נקודות. כעת הוא כבר יודע שיקבל ציון חיובי בשאלה.

השאלה השלישית היא, "היכן אני יכול למצוא את הידע לגבי מה שאיני יודע?" הצגת השאלה מאפשרת לו לסרוק את כל הזיכרון שלו, ואז להיזכר – אולי קרא על כך באיזה ספר, אולי נזכר מה אמר המורה בנושא וכו', והנה עוד נקודה או יותר.

היתרון בשיטה הזאת הוא שהיא תורמת בשני מישורים: ראשית מניעת כשלון במבחן או שיפור בציון האפשרי, שנית למידה כיצד להשתמש בפערים (שאלות הן פערים), כדי ללמוד כיצד ללמוד. במילים אחרות, פיתוח של האינטלקט, שיעזור לפתח את האינטליגנציה.

ולמי שרוצה להעמיק את האינטלקט שלו, אני מציע שאלה רביעית מתוחכמת. "עכשיו, כשאני יודע את התשובה הנכונה, איך אני יכול למצוא את הדרך להפריך אותה?"

מי שממשיך ושואל את השאלה הרביעית הזאת, עשוי להיות האדם שמחדש דברים ולא רק משתמש בידע קיים. במילים אחרות וגבוהות, זה הפילוסוף ששואל את שאלת המחקר, והיא תחולל את השינוי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. דבר ראשון ללמד את הילדים שהמבחן לא תמיד כל כל חשוב
    וגם הציון שלו ואז רמת המתח יורדת והכל יותר קל

    1. שלום דליה.
      אני מבין את מה שאת כותבת. מציע תפיסה שונה מזו שלך.
      הגישה שלי אומרת שההצלחה במבחן תלויה במוכנות של התודעה. מה שנקרא, ה State of mind.
      יש הבדל גדול בין להקטין את החשיבות של התוצאה, כדי להוריד מתח, לבין ההפנמה שההצלחה אכן חשובה, אבל היא לא מגדירה אותך. לכך מספר סיבות:
      ראשית, אם אין הכנה מנטלית לכך, שמה שקיים הוא מה שקיים והתנגדות לכך היא סבל מיותר, כי אז, התלמיד החרד, לא יוכל להפנים את ההקללה של התוצאה. הוא ימשיך לפחד ויותר מכך, ירגיש טיפש וחלש, על כך שהוא לא יכול להרגיש שההצלחה אינה חשובה. הרי זה המבנה המקובל של התודעה.
      הגישה שלי, מתבססת על ה"ריקות" הבודהיסטית. אין משמעות וערך לכלום, אין טוב ורע, אלא מצב של שלמות, שנובע מכך שהריק הוא שלם. כשמלמדים את הילד את התפיסה הזו, כמובן בשפה וכלים מותאמים, הרי הוא ידע שהמבחן חשוב, כי זו דרך למדוד אותו ואת היכולות שלו, אבל הוא יקבל כל תוצאה באותו שיוויון נפש. כך הוא לא יהיה במתח ואז הוא יוכל לבצע את התרגילים שאני מלמד אותו. הוא באמת לא יהיה במתח. הוא לא יהיה ילד שנכשל, אלא ילד שחווה כישלון. המקרה הראשון מגדיר אותו, המקרה השני, מציע דרך פעולה.

  2. כאשר לא יודעים את התשובה עושים מועד ב'. למה להתחכם. צריך לדעת, ומה שלא יודעים צריך ללמוד ולהשלים ובא גואל

  3. למרצה.
    ואם הוא ייכשל במועד ב', כי הוא לא למד כיצד לגשת נכון למבחן? ממתי מועד ב' הוא תחליף ללמידה ופעולה נכונה? מה שאתה מציע זה לוותר בקלות ולהמר על הפעם הבאה. אני מציע עבודה מתודולוגית ומקדמת הצלחה.
    אם נוח לך, אז ארחיב ואומר שמה שאני מציע, טוב גם לתלמידים שנכשלו במועד א' והולכים למועד ב'. האם זה יפתור את ההתחכמות?
    הרי לא כל מי שניכשל זה כי הוא לא יודע את החומר. סטודנטים ותלמידים יודעים את החומר, אבל קשה להם להעביר אותו לדף מבחן, כי כאן כבר נוספים מרכיבים כמתח, אי אמון בעצמו וכו'.
    לפתור שאלה במבחן זו פעולה שאינה שונה במהות מלולין בקרקס שעושה את קפיצת המוות. בשני המקרים, אם אין לו את הידע בצורה זמינה, כלומר כרפלקס נרכש, הוא יכשל.
    אז אני לא מאמן לולינים, אבל יודע כיצד לקחת סטודנט שממוצע ציונין היה בסביבות ה 60 ןליצור עבורו את המציאות, בה הוא הוציא בפועל 100, דרך אגב, זה היה במועד ב. במועד א' הוא הוציא 55.

  4. פעם ראשונה שאני נתקל ברעיונות כאלה שנראים לי מופשטים. קשים לתפישה. אבל מעניין לשמוע ולהתחיל להבין את כוונתך. אולי זה ישנה במשהו את התנהגותי.

    1. לרוני, תודה על התגובה והשיתוף.
      אתה רוצה לדעת יותר וזה מקום נפלא להמצא בו. אנא ציין, על מה היית רוצה לשמוע, כדי ללמוד באם תוכל לשנות בעצמך, את שאתה רוצה לשנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי