לבחור לא להיעלב

על ביטחון במי שאתם ושינוי גישה כלפי ביקורת
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

לפעמים אנחנו נוטים להיעלב ולהיפגע מאמירות של אחרים, זה יכול להיות חבר שבמהלך שיחה אומר: "אתה טיפש", או מישהו שיאמר לי: "אתה מכוער", או הבוס שאומר: "אתה לא מוצלח בכלום". ואנחנו ממש מרגישים לא מספיק חכמים או מכוערים או לא מספיק מוכשרים. נעלבים עד עמקי נשמתנו.

באחת הפעמים מישהו אמר לי: "אתה מדבר שטויות", אבל אני ידעתי היטב שאני יודע על מה אני מדבר. לא נעלבתי. באותו הרגע הבנתי שמה שאנשים אומרים עליי, הוא מה שהם רואים בעיניהם, הם מתבססים על מה שהם יודעים ועל מה שהם מאמינים בו, אבל זו לא בהכרח האמת, או הדבר הנכון והצודק.

באותו רגע התגבשה בי התובנה: אם מישהו לא מבין על מה אני מדבר, או מאמין במשהו אחר, הוא מייד יטיח בי שאני לא צודק ולא יבחן את עצמו.

אם מישהו מחזיק בסטנדרטים מסוימים של יופי והוא לא מסוגל לחרוג מהם, הוא יצביע עליי כמכוער מבלי לדעת שליופי הרבה גוונים.

אם הבוס שלי אומר לי שאני לא מוצלח, זה מפני שהוא לא הצליח להסביר את עצמו נכון, או נתן לי עבודה שהוא לא טרח להכין אותי לקראתה.

מה שהאנשים האלה אמרו לי, הייתה דעתם המוגבלת ולא התיאור של מי אני באמת. זה היה שלהם ושלהם בלבד, ללא קשר אליי ולבטח לא אמירות שמחייבות אותי להסכים.

ואז הגיעה ההארה. אני נעלבתי, כי קיבלתי את אמירותיהם כתיאורים שבאמת מגדירים אותי. חשתי כאב והשפלה כי לא ידעתי טוב יותר. הבנתי שאני בחרתי להיעלב, כי לא ידעתי להתמודד עם האמירות. נזכרתי שזו רק זווית הראייה הצרה של המדבר, שאינה מגדירה אותי, ואל לי לייחס לה את הכוח לבלום אותי.

מאז, כל אמירה ביקורתית, שיפוטית ופוגענית "עוברת מעליי", כי לא מדובר בי, אלא בדמותי בעיני המדבר ולכן אין מקום להיעלב. היום אני בוחר לא להיעלב, אלא בוחר לבחון את עצמי, האם הפעולות שלי הן במתאם עם מי שאני.

כדי לסבר את האוזן אתן דוגמה מהתחום המקצועי שלי. למדתי והוסמכתי כמאמן אישי, אבל הרחבתי את הלמידה האוטודידקטית מעל ומעבר למה שמקובל. למדתי על משנתם של גדולי המדענים מתחום ה- Neuroscience כדוגמת פרופסור בארלו, דונלד הב, ג'וליו טונוני ורבים אחרים. למדתי גישות פילוסופיות שעוסקות בשאלות של ההתנהלות האנושית והלמידה, מבודהיזם, דרך שפינוזה, אקזיסטנציאליזם, מודל הידע של מרטין היידגר ורבים אחרים.

עם השנים פיתחתי שיטת אימון שמבוססת על כל הידע הזה יחד עם הלמידה הפורמלית. הייתי בעל ידע, אך ללא תעודה ש"מאשרת" את הידע. וכך, כאשר נפגשתי עם אנשים בעלי תעודות בתחום, הם התייחסו אליי "אד הומינם", כלומר התייחסות לאדם ולא למה שנאמר, או כמו שאני אומר "לאיש ולא לאישיו". הם בחרו לפסול אותי כי אין לי תעודה, וכלל לא ניסו להתמודד עם הידע שלי.

בתחילה נעלבתי, עד שלאחר תהליך אימוני שלמדתי, הבנתי שהאנשים שלא רצו להקשיב פעלו מתוך האוטומט שלהם, שמנע מהם להאמין למי שלא עבר את מה שהם עברו או למד את מה שהם למדו. היום אני מבין אותם ולא מנסה לשכנע. יש שמקשיבים ומאמצים את דבריי ושיטותיי ויש כאלה שלא מסוגלים להקשיב. בחרתי שלא להיעלב מהם.

אני מזמין את קוראיי להקשיב לדברים שנאמרים עליהם כאל חוות דעת לא מחייבת. להבין שהם יודעים טוב יותר מהאחרים מי הם ומהם הזהות והחזון שלהם.

ומתוך תודעה רחבה ופתוחה, אפשר להגיד תודה על הדברים הקשים שנאמרו. כי הרי מישהו נתן לכם מידע על זווית הראייה האפשרית עליכם. האמירות הביקורתיות לא צריכות לשנות את מי שאתם או לגרום לכם להיעלב, אבל שינוי ההתייחסות שלכם לביקורת בהחלט יעזור להימנע מאינטראקציות מעצבנות ומיותרות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. כמה שזה נכון. אבל הבעיה היא מכך שהרתיעה באה מבפנים, באינסטינקט.

    1. נכון עוזי. זה בגלל שאנו מופעלים על ידי רפלקסים תודעתיים או פרדיגמות או תבניות מוח, גשטאלט וכל שם שתיתן לזה. תבניות אלו הן סיפורים אקראיים, שאימצנו ללא יכולת התנגדות. הסיפורים שלנו לחלוטין אינם מבטאים את האמת האוניברסלית, אלא רק את הסיפור שלהם על האמת.
      אדם לא יכול לפעול בניגוד לרפלקס התודעתי, כי הוא מופעל אוטומטית, אבל מישהו חיצוני, יכול לגרום לעצירת האוטומט. הינה ההצדקה המרכזית לקיומו של מקצוע האימון.
      *ללמוד מהמתאמן מה "האמירה התוקעת", מה הגירוי שמפעיל אותה.
      *להציג לו את הנזק שהאמירה התוקעת, מסבה לו.
      *לבקש ממנו לחבר סיפור חדש ומייטיב שהוא רוצה כבסיס לחייו. עכשו יש לו אינסטינקט חדש.
      *להעיר אותו תהליך טרנספורמטיבי, שבו הסיפור הישן נבלם ולא מופעל בצורה אוטומטית ובמקומו לשתול את הסיפור החדש.
      דרך אגב, זו בדיוק הדרך בה אנו מתפתחים מתינוקות לילדים ואחר כך לנערים ואחר כך למבוגרים. כל תהליך כזה דורש ויתור על האוטומטים הישנים ובנייה של חדשים.

  2. אם אתה עשית למישהו טובה ונתת נשמתך לכך, ובסוף אומרים שלא עשית כלום ולא תרמת, לא תיעלב?.

  3. תודה על השאלה נורית. התשובה היא שלא אעלב. למה? הנה כמה הסברים:
    קודם כל השאלה היא האם באמת עשיתי לו טובה. כמו הסיפור על הנוצרי שעשה מעשה טוב והעביר זקנה את הכביש. הבעייה היתה שהיא לא רצתה כלל לחצות את הכביש. הכוונה היא שלפעמים אני יוזם את "הטובה", מבלי שהתבקשתי, רק כי אני חושב שאני עושה טובה. האם זה מצדיק ציפיה לתודה? כנראה שלא.
    ונניח שהוא ביקש. ונניח שעשיתי לו טובה גדולה ולמרות זאת הוא לא מודה לי. האם להיעלב?
    יכול להיות שהוא לא יודע או לא רגיל לומר תודה, כי כך הוא רגיל, שכולם עושים לו טובות. האם אני רוצה לפגוע בעצמי ולהרגיש רע, או לומר "זה מה שיש. זה האדם. הוא לא רוצה לעשות לי רע" ולהמשיך הלאה.
    לבטח אין מקום להיעלב אם עשית משהו שאתה חושב כטובה, אבל השני לא תופס אותה ככזו. נניח שמישהו אומר לך שהוא רוצה עזרה כספית. את מביאה לו מכר שלך שעוסק בהלוואה בשוק האפור. את אולי חושבת שזו טובה, אבל הוא לא תופס זאת כך. כמובן שהדוגמא מוגזמת, אבל היא מדגימה את הטיעון. אין מקום להיעלב.
    שלישית, להיעלב זה להכניס רגש קשה ולא נעים, אז למה לי לעשות זאת לעצמי?
    שאלה נוספת, האם לשפוט אותו או להעביר עליו ביקורת? בשביל מה? הוא לא יודע אחרת, הוא לא עושה זאת כדי לפגוע בי, אז זה מה שיש ועוברים הלאה.
    להיעלב פירושו שהציפיה שלך מאותו האדם נכזבה. ציפיות הן המקור לסבל ולאומללות. לא מאמינה, שאלי את הבודהא.
    מכל זוית שלא תראי את זה, להיעלב יהיה פשוט לפגוע בעצמי, להרגיש רע וחסר ערך. לקבל ולהבין זו עוצמה. כשאת נעלבת, את נותנת לאחר לגרום לך לסבל. למה לך?אני מציע לוותר ולהמשיך הלאה ללא מעורבות רגשית.

    1. שלום ברטה.
      אם זו דעתך, אנא שימי לב שלא מדובר בהקשבה, אלא בבחירה לקבל את מה שיש, לא משנה כמה הוא רע או פוגע. אני בחרתי שלא להקשיב למה שפוגע, כי זה לא שלי, אלא של האומר. אני יכול לשמוע וללמוד שיש מי שחושב עלי כך וכך, אבל זה כדי לדעת ולא כדי לשנות התנהגות מנטלית.

  4. אבל קשה לצפות מאנשים שהם בדרך כלל בעמדת נחיתות שפתאום יתחילו להאמין בעצמם ואפילו לעוף על עצמם

    1. שלום פ.
      אם אתה יוצא מנקודת מוצא כזו, הפור נפל ולא יהיה שינוי.
      מהנסיון שלי, כשהמתאמן מבין שהוא חי סיפור רע. כזה שנכתב על ידי אחרים שלא מכירים אותו, הוא יכול, באמצעות סיוע חיצוני, לשנות את הסיפור הפוגע, לסיפור מעצים. הסיוע חייב להיות חיצוני, כי הוא לא מכיל את הידע החרצוי. מבחינתו זה לא יודע ולא יודע שלא יודע ולכן הוא צריך מישהו שיכניס אותו לעולם הידע הזה. זה חייב להיות מבחוץ, כי הוא לבדו, אינו יכול לעקוף את המנגנון האוטומטי, שמפעיל את ההתנהגות שלו שפוגעת בו.
      איך אני יודע? זה בדיוק מה שאני כמאמן מנטלי, עושה ועוזר לאנשים. זו טכניקה ברורה ומדויקת.

    1. שלום יואב.
      לאמונה אין במאמר הזה מקום. אמונה גורמת לאדם לוותר על האוטונומיה שלו ולקבל את הידע שהוא מולעט בו, כאמיתי, מבלי הרשות לשאול. מזה אי אפשר כבר לצאת.
      מצד שני, הבודהא אומר "אל תאמין לי, תבדוק" כאן מתחילה פריצת הדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם