אין אמת אחת בדרך אל האושר

הסופיזם היווני ככלי אימוני להעצמה ואושר
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

החיים שלנו מנוהלים על ידי סיפורים אקראיים, לעיתים הם גורמים לנו לחרדות, לאומללות ולסבל. ההתייחסות שלנו לסיפורים הללו כאל מציאות ואמת מוחלטת היא, בעיניי, הבסיס לסבל האנושי. לשיטתי, אפשר לגרום לבני האדם לקבל שאין אמת אחת מוחלטת, להבין שמה שהם חושבים על עצמם אינו בהכרח נכון, ושניתן לשנות את ההסתכלות העצמית ולכן את היחס לעצמם.

אם המציאות היא פרי החלטתנו, הרי שניתן לבחור בסיפור המקדם והרצוי שינהל אותנו ויקנה לנו את החיים שאנו אוהבים. במילים אחרות, עלינו להבין שאנו בוחרים במציאות שלנו ויוצרים אותה ואז הכול פתוח ואפשר לבחור באושר. גישה זו באה לידי ביטוי בתפיסות פילוסופיות שונות כדוגמת הבודהיזם, האקזיסטנציאליזם והסופיזם שקדם להן ובו אתמקד במאמר.

להלן אציג את עיקרי התפיסה הסופיסטית שמקורה ביוון העתיקה, הגורסת כי הכול יחסי ומושפע מהתועלת המתקבלת. זו גישה רלטיביסטית, שקושרת אירועים לאירועים אחרים, מבחינת ההשפעה ההדדית ביניהם, כלומר הכול מתייחס להכול.

ביוון העתיקה היו שתי אסכולות שדנו בנושא החינוך ותפיסת המציאות. האחת של "חבורת האמת" שכללה את סוקרטס, אריסטו ואפלטון, שנקודת המוצא שלה הייתה ההנחה שיש אמת אחת בלתי מעורערת, ולכן בשאלות של מדיניות ומוסר יש מושגים מוחלטים של טוב ורע, ואמת ושקר. מטרתם הייתה לגלות את אותם עקרונות אוניברסאליים של אמת המובילים לשלמות המידות של האדם, ומאפשרים לו להשיג את האושר העילאי.

למול גישת האמת המוחלטת, ניצבה האסכולה הסופיסטית שגרסה כי מוסר הוא דבר יחסי, שלאדם את היכולת להגיע אל האמת, כי החושים קולטים את המציאות בצורה שונה מאדם לאדם. הסופיסטים ניהלו דיון מתמשך בשאלה מה קובע, החוק או הטבע? נומוס מול פיסיס. בימינו, Nature or nurture. האם אנו כאלו כי זה הטבע, או שלמדנו זאת?

הפילוסוף הסופיסטי פרותגורס קבע ש"האדם הוא מידת כל הדברים" – הכול נתון לפרשנות ואין אמת אחת. האמת היא סובייקטיבית, היא יחסית – לכל אחד יש את האמת שלו. המחשבה משתנה מאדם לאדם ואין לה קנה מידה אחד. מבחינת המתאמן, זו אפשרות למציאות אחרת ומיטיבה.

לטענת הפילוסוף הסופיסטי גורגיאס אין "יש" טהור, אין אמת, אין שום דבר. גם אם היה משהו, אי-אפשר היה לתפוס אותו במחשבה, משום שההכרה לא מסוגלת לתפוס "יש טהור". גם אם היה משהו ואפשר היה לתפוס אותו במחשבה, אי-אפשר היה לתאר אותו באמצעות השפה. כי יש פער בין המחשבה לשפה.

הרטוריקה על פי גורגיאס היא כלי לשכנוע אדם באמת מסוימת, מאחר שלא ניתן להגיע לאמת, אז אין צורך לומר את האמת. במילים אחרות, הדרך שבה מציגים את הדברים, חשובה יותר מלומר את האמת.

התשובה לשאלה מה צודק ומה לא, מה ערכי ומה לא, היא אקראית לחלוטין. יש לבחון איך אנו משתמשים במודעות שלנו (שגם היא אוסף של פעולות אוטומטיות) כדי לצור עולם טוב וצודק יותר.

כמאמן מנטלי, המטרה שלי היא להציג את התפיסה של הרלטיביזם ובכך אני נעזר בתשתית של האסכולה הסופיסטית. כשהמתאמן מבין שאין ערכים ואמת ומשמעות, זולת אלו שהוא הצהיר עליהם, נפתחת בפניו האפשרות לוותר על הסיפור שפוגע בו ולבחור לספר לעצמו סיפור לא אמיתי, אבל אפקטיבי. מרגע שזה נעשה, התודעה של המתאמן משתנה והמגבלות שהסיפור הקודם הטיל עליו, מתבטלות ונעלמות. בדרך של רטוריקה מנטלית הופך הסיפור החדש והמקדם לאמת, ואז הדרך להצלחה נפתחת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. אבל אנחנו הרי יודעים שזאת לא האמת. אז אנחנו עובדים על עצמנו. הרי לא באמת השתכנענו

  2. נכון וזה היופי בגישה. אין שום דבר ששווה לסבול בעבורו.
    ברור שהמציאות מומצאת, אז קדימה שתהיה ההמצאה הכי טובה.
    אנחנו לא עובדים על עצמנו, להיפך אנחנו יודעים שאם רע לנו, זה כי לא בחרנו במציאת המקדמת.

  3. כל פעם אתה מפתיע אותי חדש. האם האפקטיביות של גישה זו הוכחה?

    1. שלום עמירם.
      העבודה האימונית שלי יוצאת מתוך הפילוסופיה היישומית שאני חוקר ומיישם.
      הגישות הכי מוכרות שאני משתמש בהן, הן הפילוסופיה הבודהיסטית, האקזיסטנציאליזם המודרני מבית מדרשו של סרן קירקגור או סוג של אקזיסטנציאליזם מהמאה ה17 בהגותו של שפינוזה.תורת הידע של מרטין היידיגר ועוד

      אז לא, אני לא סתם זורק שמות כדי להרשים, אלא כדי להראות שהנושאים האלו אף פעם לא נסגרו ונחתמו כברורים ונכונים והחיפש ממשיך כל הזמן.
      מה שאני כן יודע הוא שמונח שלקוחים מהפילוסופיות השונות, הן מהאקזיסטנציאליזם, כגון אותנטיות, חוסר המשמעות שבמתן משמעות, חיים על פי מה שיש וכיו"ב, הם כלים מהותיים בעבודה שלי עם המתאמנים שלי.
      אף אחד לא הוכיח שאלו גישות תקפות, אבל הנסיונות לבחון אותן לא פוסקות.

  4. ציני או לא, אתה בהחלט בכיוון.מי שכותב את התסריט החדש, הוא המתאמן עצמו. המאמן הוא בתפקיד הבמאי שעוזר לו ומכוון אותו לתסריט האופטימלי.
    הבמאי מנוע מלכתוב בעצמו את התסריט, אבל מייעץ בדרך לכתיבתו ואחר כך למימושו על במת החיים.
    אולי דוגמא אחרץ היא של אדם שלומד כתיבה יוצרת. התוכן הוא שלו, אבלהטכניקה והמימוש הם דברים שהוא צריך ללמוד

  5. מאמר מבריק של כותב מקצוען
    הייתי מתמסר לידיו לאימון מנטלי

  6. מאמרים מעניינים. לא מבין מספיק כדי לקבוע אם הם מעשיים. אבל אצלי לפחות זה מעורר מחשבה יצירתית

    1. בוקר טוב ר'
      תודה על המשוב.
      הדגמת בצורה שונה אבל מדויקת את המסר בכתבה. אם זה מעניין ואם זה מעורר מחשבה, הרי שאתה כבר פתוח לאפשרויות חדשות.
      ההזמנה הסופיסטית אליך היא לראות את האפשרויות החדשות והישנות, לבחון אילו טובות עבורך ואילו לא ומזה לטוות את עולמך האישי. פשוט כי אין עולם קולקטיבי, שבו יש רק דרך נכונה אחת , אלא אין סוף של יקומים תודעתיים שלכל אחד אמת משלו.
      כאשר זה המצב ואנו יכולים לבחור, מדוע שלא נבחר, כל אחד לעצמו, את העולם המנטלי המתאים לו ויחיה לפיו?
      איך עושים את זה וכיצד אדם יכול להשתנות כך , היא ליבת העבודה האימונית שאני עוסק בה. אני עוזר לאנשים לגלות את המרכיבים המנטליים (התסריטים המנטליים שמנהלים אותנו), אשר הם רוצים לוותר עליהם וביחד בונים תסריטים מנטליים חדשים, שהם בחירת המתאמן, שיהפכו לתודעה החדשה שלו.

  7. אם כך בואו נשכנע מישהו להאמין בסאדו-מאזו
    העינויים הרי לפי התאוריה שלכם יהפכו להנאה ובאה לסובל גאולה

    1. בוקר טוב ג.
      אימון אינו עוסק בשכנוע, אלא בהחלפה מבוקרת של תסריט מנטלי (פרדיגמה), שפוגע באדם, בתסריט שעוזר לו ומקדם אותו. האימון אינו סופיסטי בדרך התנהלות, שכן האדם צריך לבחור לעצמו את המרכיבים התודעתיים שהוא רוצה לבחור בהם. המרכיב הסופיסטי הוא בכך שאין אמת אחת נכונה ולכן כל תסריט שיבחר, יהיה האמת.
      זו הסיבה שכמאמן, האתיקה היא המסגרת הנוקשה שבה אני פועל. אסור לי בתכלית האיסור "לשכנע מה נכון", אלא זו בחירתו של המתאמן. אני רק מאפשר לו להבין זאת ועוזר לו לעבור את התהליך שכמעט לא ניתן לעבור לבד.
      הגישה הסופיסטית מניחה שאדם יוצר לעצמו מציאות וככל שהוא ישכנע יותר אנשים, זו תהיה גם המציאות שלהם. לכן הסופיסטים ראו ביכולת הריטורית, כלי חשוב ביותר ובזה הם התמחו. באופן אירוני, תומכי שלישיית האמת, סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שסלדו מגישתם, השתמשו בסופיסטים כמורים לאומנות הדיבור וההטפה.
      לגבי שאלתך, התשובה היא כן. הסופיסט היה יכול לנסות לשכנע שסאדו מאזו הוא חיובי, כי הוא לא היה מאמן ולא היה כפוף לאתיקה של מאמן. זה נכון לגבי כל המנהיגים שיוצרים מציאות עבור קהל מאמיניהם. תחליף סאדו מאזו בקומוניזם, נאציזם, התנזרות, דת, טיבעונות וכדומה ותראה שזה מה שהם עושים. הסופיסטים היו גאים בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של גדעון

הפתעה שלא הייתה

החלטות שגויות של הדרגים המדיני והצבאי ערב המלחמה