כוחה של הפילוסופיה המעשית

כלים לעיצוב התודעה האנושית ולניהול המציאות
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

האם פילוסופיה יכולה באמת להתחבר למילה "מעשית" או למונח "עיצוב האישיות"?

במאמר זה אבקש להציע גישה שלפיה הפילוסופיה היא הבסיס הרציונלי, הערכי והמתודולוגי לניהול המציאות. הגישות הפילוסופיות אינן רעיונות מופשטים שמרחיקים אותנו מההתמודדות עם המציאות, אלא להיפך, הן הבסיס הערכי והרציונלי להבנה המדעית של ההתנהגות האנושית המדעית, ובו בזמן לניהול המציאות.

כדי ללמוד על התנהגות מדעית אנו צריכים לזהות את הפער בין מה שאנו כבר יודעים, למה שאנו רוצים לדעת. תפיסה חדשה שלא נבחנה עד כה.

המחקר המדעי מחייב הצגה של שאלת מחקר, שגלומה בה הנחת בסיס שלא נבחנה עד לאותה הנקודה, שהרי לא נחקור את מה שכבר יודעים. לכן מי שחשב על רעיון, פיתח תיאוריה ועכשיו רוצה לבחון את תקפותה, כותב את שאלת המחקר ומבצע מחקר איכותני. בהמשך התהליך יש את אלו שמבצעים את המחקר הכמותי, שתפקידו לאשש, או לסתור, את התפיסה שביסוד שאלת המחקר.

טענת המאמר היא שהחוקר שמציע את שאלת המחקר, הוא הפילוסוף המקורי, כמו זה של יוון העתיקה. החוקר המדעי הוא ה-PHD, כלומר הדוקטור לפילוסופיה, בעל היכולת לשאול שאלות, להטיל ספק ולחפש כיוונים חדשים. זוהי עוצמתו של החוקר האיכותני, או הפילוסוף לצורך העניין. מששאלת המחקר נוסחה והועברה לידי החוקר הכמותי, זו כבר רק טכניקה של שיטות מחקר.

וראו פלא, לפילוסופיה יש ארגז כלים עצום שמאפשר לשאול את השאלות הנכונות, תחת מתווה מוגדר של תחומים ורבדים. כדי לבחון את מה שיש, ולצאת ממנו, יש לנו את האונטולוגיה, "תורת היש". כדי להבין כיצד אנו תופסים את העולם, יש לנו את "תורת ההכרה", האפיסטמולוגיה. כדי להבין כיצד הידע הנצבר בתודעה שלנו מאורגן, אנו יכולים להשתמש בתורת הגשטלט, ואת חקר התופעות מכסה לנו הפנומנולוגיה. האקזיסטנציאליזם מורה לנו שאנו חיים סיפורים מומצאים וכיצד לבחור באפשרויות שאנו רוצים לחיינו, ומרטין היידגר, למשל, מסביר לנו למה אנו בעצם לא יודעים כמעט כלום, אבל זה לא מפריע לנו להילחם על הידע השגוי שלנו.

המתאמן שיושב למולי באימון, מביא את הסיפורים שמנהלים אותו, מה שנקרא פרדיגמות. הוא משוכנע שמה שהוא יודע: "אני לא טוב, לא אוהבים אותי, אני לא אצליח בחיים וכו'", זו האמת. כאן בא לידי ביטוי הכוח של הפילוסופיה המעשית, כי המתאמן מתחיל לשאול שאלות, במקום לקבל דברים כמובנים מאליהם.

לא מספיק לומר לו שהוא טועה. אני מציג לו תפיסות שונות, מבודהיזם ועד פנומנולוגיה, עד שהוא מבין שהוא "חי בסרט", שהוא יכול לבחור לו סיפורים אחרים במקום הסיפורים שמדכאים אותו. בשלב זה הוא מתחיל לשאול את השאלות ומכאן הדרך ליצירה של עוצמה והצלחה כבר סלולה.

עכשיו המתאמן להוט לשנות את הדפוסים הישנים והמגבילים, ומוכן להחליפם בדפוסים חדשים ומעצימים. כך אני יוצר שינוי אמיתי, כזה שלא מחזיר את המתאמן למצבו הקודם לאחר תום האימון.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. ואם המטופל מוצא עניין דווקא בפילוסופיה שלא מדברת אליך ואינך שולט בה?

    1. לדוד
      האימון אינו נסוב סביב הנכונות של גישה פילוסופית זו או אחרת, אלא רק בהקשר שלה לחיים שלו. פילוסופיה היא שאלת שאלות. דת אינה גישה פילוסופית, כי היא דטרמיניסטית.
      כל עוד אנו נמצאים בתחום של הפילוסופיה ולא משנה אם זו גישה מקובלת עלי או לאו, המקום לשאול את השאלות, עדיין קיים.
      כל עוד המתאמן מגיע מהמקום האותנטי, שבו הוא חי את הבחירות האמיתיות שלו, אפשר לנתח את הסיפורים, לבחור בחדשים ולחיות על פיהם. הדעה של המאמן, אינה רלוונטית.

  2. מאמרים מסוג זה הם חשובים. כורמים לחשוב ולא טובעים בביצת האקטואליה

  3. מאמרים בתחום שלא מוכר לי. מעניין ומחדש לי דברים שלא היכרתי.

  4. לדוד מליח.
    אתן 2 דוגמאות משקפות:
    כשאדם סובל, אני מלמד אותו שיש הבדל בין כאב לסבל. הכאב הוא חיצוני לנו והסבל הוא תוצר של עצמנו. אני משתמש בסוטרת החץ הבודהיסטי שבה הבודהא מספר על אדם שהולך וחץ נתקע בשוקו. התגובה של האדם שנפגע היא להוציא חץ מאשפת החיצים שלו ולירות אותו אל השוק של עצמו, באותו המקום בו פגע החץ הראשון וכך הוא ממשיך לירות בעצמו חיצים.
    הנמשל שהבודהא מבהיר הוא שהחץ הראשון הוא הכאב. הוא מגיע מבחוץ, ללא שליטתנו. למשל בן הזוג עזב אותנו. זה הכאב.
    אבל לאחר שהחץ הראשון פוגע, אנו יורים בעצמנו חיצים נוספים, שהם הסבל. אמירות כמו "למה זה מגיע לי?" או "הייתי צריך להשתדל יותר" או " אף פעם לא יאהבו אותי" וכו', הם הסבל והם התוצר של עצמנו.
    על הכאב אין לנו שליטה. על הסבל אנו יכולים לבחור לוותר עליו.
    כשהמתאמן מבין זאת, הוא יכול לבלום את יצירת הסבל ולהתמודד עם הכאב, ללא העומס הנוסף שהסבל מטיל עליו.הוא לומד שמה שקרה לא היה בשליטתו. עכשו הוא יכול להיות מישהו אחר, מישהו שדברים בלתי נשלטים שקורים לו, אינם בסיס לסבל, הוא פשוט מוותר עליהם.
    דוגמא נוספת לקוחה מהגישה הקיומנית (אקזיסטנציאליסטית). כפי שאמר סארטר, הרי בקיום קודם למהות. המהות היא המצאה שנועדה לאפשר לנו לשאת את הקיום. המהות היא אוסף של סיפורים מומצאים. כשהמתאמן מבין שהוא חי סיפורים כמציאות, הוא גם מבין שהוא יכול להחליף סיפור "תוקע" ומגביל, בסיפור מקדם. איך זה קורה. זה התהליך האימוני שאני מעביר.
    יש עוד הרבה דוגמאות כתורת הידע של מרטין הידיגר, הבנה של מהות המונח "אוטנטיות" וכיו"ב, אשר מבהירות למתאמן שהוא חי סיפור ויכול לשנות את הסיפורים שמפעילים אותו ולהצליח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם