על סמך הניסיון שלי באימון מנטלי לגיל השלישי אכתוב על הדבר החשוב לכל אחד מכם – אתם עצמכם. אף שאני כותב בלשון רבים, אני פונה אישית אל כל אחד שיושב בכיסא לפני מאמר זה, כלומר אל כל אחד ואחת מכם.
אולי תגידו, "יש דברים חשובים ממני. שירתי את המדינה במשך שנים והיא חשובה ממני. ילדיי, נכדיי, ההתנדבות שלי, התלמידים שלי וכו' – חשובים ממני." אני מסכים מראש עם האמירות האלו ומכבד את אומריהן. לא לכך כיוונתי.
אני מציע לכולנו לזכור שאנו יכולים, איש איש בדרכו, להיות הגורם והתורם למטרות הנפלאות שהוא מציב לחייו. לשם כך עלינו להיות קודם כול אנשים עוצמתיים, רגישים, יודעים להקשיב, אמיצים ומנהיגים. אולי לא הכול בעת ובעונה אחת, אבל לבטח כל אחד צריך שיהיו לו חלק מהתכונות שציינתי כאן.
כמאמן אני רואה אתכם וברור לי שתכונות אלו קיימות בכם, שימשו אתכם בעבר וסייעו בידיכם לקיים חיים של עוצמה, של אושר ושל משמעות. האם עדיין יש לכם חלקים מאותן היכולות והעוצמות הללו? או אולי הפסקתם, מתישהו, להאמין בעצמכם, אולי ויתרתם על עצמכם למען הילדים והנכדים, אולי אינכם יכולים לומר "לא" לדרישות של בני משפחה שונים, או שאתם חשים שהעולם ויתר עליכם, שאין כוח ולכן אין טעם לנסות, וכואב מכול, אולי יש בכם מי שחש שאין לו זכות לצפות?
כך נראה הסבל בגיל השלישי. אני מזמין אתכם לוותר על הסבל, אבל לא לוותר עליכם.
היום הוא היום הראשון של שארית חייכם. אתם מוזמנים לחיות אותם מתוך עוצמה, שמחה וחופש. להיות אדונים למי שאתם ולעשות שינוי בחיים של מי שיקר לכם, וקודם כול בחייכם שלכם. במילים אחרות, לחיות את החיים שאתם אוהבים.
הרי אתם כאן, כך ששרדתם את החששות, התגברתם על הקשיים והפחדים והצלחתם להתקיים בכבוד. מה זה אומר לכם ועליכם? אולי החששות היו מוגזמים? אולי הכוחות והעוצמות שלכם היו גדולים ממה שהאמנתם.
דווקא עכשיו אתם יכולים להסתכל על עצמכם ולהגיד בגאווה, "אנחנו עשינו זאת", "אנחנו יכולים". זה הזמן לזכור את התקופות שבהם הייתם בשיא כוחכם. את המשובים החיוביים של ההצלחה, הניצחונות, האהבות שהשגתם. ולחוות זאת שוב.
כאשר בוחנים שני נרות יתכן שאחד מהם מלא ושלם וללא קמטים, בעוד השני נמוך יותר, עם סימנים של מה שעבר עליו מאז שהדליקו אותו. יש דבר אחד ששווה בשני הנרות, למרות השוני במראה הכללי. נכון, הלהבה. להבת החיים שלכם, כוח הנשמה ועוצמת החיים שלכם זהה לאורך כל שנות חייכם וגם היום. נכון שהקליפה שונה, אבל הפְּנים זהה. הלהבה שלכם מאירה היום כפי שהאירה לפני שנות דור. הסתכלו פנימה וגלו אותה, את הלהבה שלכם, היזכרו במי שהייתם, במה שאהבתם והוקרתם וטיפחתם. האם זה עדיין חשוב לכם? היזכרו ברגשות, במאוויים ובחלומות שלכם, האם אתם זוכרים אותם? האם ויתרתם עליהם?
אני יודע שאתם מתמודדים עם אתגרים גדולים. בריאות, אובדן יקירים, הקשר עם הילדים, הנכדים והנינים, יכולות תפקודיות שונות וכו'. אבל אם תרגישו שהכוחות כבר אזלו ושכדאי לוותר, הסתכלו בלהבה של הנר ותראו כמה היא שלמה ומאירה. אתם יכולים להיות האור שיוביל אתכם ואת יקיריכם לחיים של עוצמה, אושר ושמחה.
ואם אתם מתקשים לראות את הגדוּלה שלכם וחוששים לשים את עצמכם במקום החשוב ביותר, זה הזמן לבקש עזרה. לדבר עם מישהו שידע לחבר אתכם לעוצמות שלכם ולאפשר לכם לחיות את חייכם בעוצמה ומתוך אהבה ואושר.
11 תגובות
מענין אם הכותב מכיר את עולם הזיקנה?? אולי באמצעות חברים שזה מקצועם?? מגלה ידע רב
מכיר את הנושא מקרוב
מאמר נכון מאוד
קראתי והתרגשתי. מיוחד ומרענן לקרוא מאמר כל כך מדויק שנוגע במקומות האמיתיים, גם העצובים, ששייכים לכולם, אך במיוחד לאלו בגיל השלישי.
ההרגשה של רוב המבוגרים מאוד, שהיו להם הישגים משך חייהם, ופתאום הפכו לכלום בעינינרבים,היא הרגשה קשה מאוד. מי שיכולים לעזור אלה בעיקר המעגלים המשפחתיים הקרובים. אבל זה צריך להיות אמתי וממשי. כאשר זאת יציאה לידי חובה זה מחמיר את המצב.
אתה מדבר על סיוע מאת האנשים שסובבים את הזקנים. אני מדבר על ללמד את הזקן לפעול מתוך העוצמה הפנימית והאישית שלו. לא להיכנע לסחטנות, לא לוותר על חייו, גם אם הסובבים לא אוהבים את השינוי. בקיצור, על הזקן להיות מודע לגדולה של הזקן ולראות בה את מקור הכוח שלו.
כמי שהוא זקן על פי ההגדרות, בן 71, אני אוהב את ההגדרה של זקן, כאדם המנוסה, החכם ומקור הידע. אז זקן אצלי אינה מילה גסה, אלא ברכה. כל אחר יכול לרשום מילה אחרת שתתאים לו ובלבד שיבין שהכוח רק אצלו בידים.
יגאל, מאמר יפה, המציג חלופה לויתור על ההווה של אזרחים וותיקים. כאדם שעבר במעט את גיל 70, אני מכיר את התפיסה שלך באופן אישי. כמי שלימד ברידג' קבוצות מעורבות של אזרחים וותיקים ותלמידי תיכון, ראיתי אנשים אופטימיים, שמצליחים להתמודד היטב מול צעירים ומצד שני גם מצליחים לתקשר איתם.
קראתי בעניין את ההנחיות והעצות שאתה נותן..
מעבר אל הגיל השלישי מחייב הכנה של שנים רבות לפני כן:
במשך עשרות שנים הייתי בעל הסמכות המקצועית הגבוהה ביותר במקצוע שלי. הייתי בעל ידע נרחב, הדרכתי דורות של מתלמדים בתחום וסיפקתי -אישית – בעבודתי את המוצר הטוב ביותר לחברה בה עבדתי.
ואז, יום אחד אחרי יום הולדתי ה-67, נעלם הכול! יצאתי לפרישה! שממה מקצועית. אין בי צורך יותר.
הדבר שחסר לי כל כך הוא ההכנה ליום הזה ולשנים תבואנה אחריו. לא התכוננתי כראוי וגם הסביבה לא הביאה לידיעתי את הצורך בהכנה, אפילו של שנים (!)
מי יכין את הפורש לאירוע רב המשמעות הזה?
יוסף היקר. כשאתה כותב "אין בי צורך יותר", אני חש בכאב והסבל שלך. זה קורה כי אתה כנראה מוותר על עצמך ועל הגדולה שבך ויוצר את המציאות שלך, צבועה בצבע הזה.
אני מזמין אותך לוותר על האמירה הזו ולא על עצמך.
גם אם לא הכנת את עצמך מראש, עדיין אתה יכול למצוא את התחום שמעניין אותך ושבו אתה יכול להביא את עצמך לידי ביטוי.
ההבנה ש "היום הוא היום הראשון של שארית חייך", אינה נקודת סיום, אלא קריאה לעצב לעצמך מציאות חדשה, מרתקת ומתגמלת. את זה אתה יכול לעשות בכל רגע נתון. כדי לממש זאת, אתה מוזמן לראות עצמך, בתור המנוע של עצמך ולא להסתמך על שום גורם חיצוני. צא לחופשי מהכבלים שאתה חש בהם, אבל זו רק תחושה ולא מציאות. אתה יכול לצאת לחופשי ואין טוב מכך ערב חג החירות.
אם אינך יודע כיצד לבצע את השינוי, אתה יכול להיעזר באנשי מקצוע, כמוני ואחרים, שיודעים כיצד לעזור לאנשים כמוך. אנשים שחייהם עדיין לפניהם ומגיע להם לחיות אותם בשמחה ובעוצמה. מהנסיון המקצועי שלי, זה אפשרי.
זקנים מאושרים ושלמים עם עצמם זהו אות כבוד לחברה בה הם חיים.
לא לשכוח שלהבה לא נשלטת יכולה לגרום כוויות.
האנשים הכי חכמים, והאנשים עם הכי הרבה ניסיון, הם מהגיל השלישי. אם הם לא מתפקדים בנוחיות סימן שמשהו בחברה שלנו לא בסדר.