להכיל מבלי לשפוט

אמפתיה אינה רגש, היא היכולת להכיל את האחר
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

ההגדרה בויקיפדיה לאמפתיה היא כלהלן: "אמפתיה (Empathy, ἐμπάθεια) היא תהליך פסיכולוגי, רגשי-שכלי, שבו אדם מבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת, מנקודת המבט של הזולת. בשפת הדימויים הפסיכולוגית, מוסברת אמפתיה כמו "כניסה לנעליו של האחר".

אני מציע לכם לראות שהדרישה להיכנס לנעליו של האחר דורשת יכולת לחשוב כמוהו, אף שהמציאות, הדימויים, התבניות המוחיות – כל אלה אינם זהים, ולכן זו דרישה בלתי אפשרית. איני יכול להיכנס לנעליו של מי שטעם פרי שאיני מכיר ולהבין את תחושתו, כי אני לא מכיר את הטעם של הפרי וגם לא את התחושות שהטעם מעורר. גם אם יכולתי להיכנס לנעליו של האחר, הרי שלא הייתי יכול להבין באמת את תחושותיו.

לשיטתי, להיות אמפתי דורש ממני לקבל את האחר למרחב התודעה שלי, מבלי לשפוט ומבלי שאצטרך להבין או לחוות אותו. אדם הוא אדם ולא משנה מה הוא עושה. אני מבדיל בין האדם לבין מעשיו. אני דוחה את המעשה, אבל אמפתי לאדם.

אמפתיה בהגדרתי אינה רגש, למעשה היא נטולת מעורבות רגשית. כניסה לנעלי האחר היא מעורבות רגשית ולכן ביקורתית, שיפוטית ומוטה. אבל אני יכול להיות אמפתי לאדם שאיני יכול להיכנס לנעליו, פשוט כי אני מבין שזה מי שהוא והוא פועל כאוטומט, מתוך הרפלקסים התודעתיים שלו. במקרה כזה אני יכול להכיל אותו מבלי להיגרר לתחושות סבל. במילים אחרות, יש לו זכות מלאה להיות חלק מהמרחב שלי, גם אם אני כאדם סולד מהתנהגותו ולא יכול להיכנס לנעליו.

אני יכול להיות אמפתי כלפי רוצח המונים, אף שאני סולד ממעשיו. יכולת זו נמצאת במערכת המשפט, שמבינה שאדם זכאי להיחשב כחלק מהחברה, גם אם הוא רוצח. שהוא זכאי לתנאי כליאה אנושיים, לאוכל, לטיפול וכו'. זו האמפתיה בצורתה הקיצונית, על פי תפיסתי.

מתוך תפיסה זו, האימון שאני מעביר מתמקד בכך שכל אדם יוצר וחי את המציאות שלו, ובתוכה – הוא פועל נכונה. יכול להיות שזו מציאות שיש בה קשיים ומגבלות, אבל זו המציאות היחידה עבורו והוא יכול לפעול רק לפיה. הוא פשוט לא מכיר מציאות אחרת, אין משהו אחר במערכת ההפעלה שלו, ולכן זה מה שהוא יכול. כשהמתאמן מבין ומפנים זאת, נפתחת בפניו הדרך לעדכן את התודעה עם מרכיבי מציאות שונים, לשנות את האמונות שלו ולהצליח. זה בעצם העיקר של פעולת האימון, כפי שאני מבין, ואני פועל בהתאם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

15 תגובות

  1. אני מבין את ההתנגדות האוטומטית ולכן ארחיב ואסביר את הכוונה.
    אמפטי במשמעות שאני מדבר עליה, היא היכולת להכיל כל דבר, ללא שיפוט ערכי או מוסרי. מבלי להיכנס לעומק להגדרה הזו, הרי שהיא נטועה עמוק בתפיסת העולם הקיומנית / אקזיסטנציאליסטית. תפיסה זו אומרת שקודם היה הקיום והמהות הומצאה אחר כך.ערכים הם יישויות מומצאות.
    רוצח המונים הוא מישהו שזה מה שהוא עושה. אנחנו ששיפוטיות היא ההרגל שלנו, שופטים את ערכיו ומבקרים את התנהגותו.
    לגבי שאלתך, יש להבדיל בין המעשה שהוא עושה, לבין המניע למעשה.או במילים אחרות, בין התוכן (המעשה), להקשר (מה שגורם לו להתנהג כך).
    אם המעשה שהוא עושה, מאיזו סיבה לא ברורה, או אפילו מעוותת, נחשב בעיניו כהכרח, כציווי, אז המעשה פסול ונורא, אבל ייתכן והכוונה בו לא היתה זדונית. לדוגמא, אנחנו כיהודים מצווים לפעול על פי המצוות שבתורה. אם תקרא את פרק כ בספר דברים, תמצא שם את מצוות השמדת ששת העמים שחיו כאן. השמדה מלאה, ג'נוסייד. ולהלן הציטוט "רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי–כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. {ס} "
    פירוש, פס' 10 – 18: היחס לאויב. תחילה יש לפנות לעיר, נגדה נלחמים, בהצעה לכניעה ותשלומי מס. רק אם אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה, יש להלחם נגדם. יש להרוג רק את הזכרים "לפי חרב", ואילו הנשים והילדים יישארו בחיים, ואפשר לקחת מהם לעבדים. פס' 15 – 18 מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות, [מלחמת רשות] ואילו את תושבי הערים בתוך שטח א"י המובטחת [מלחמת מצווה] יש להשמיד באופן מוחלט: גברים, נשים, ילדים ואפילו הצאן והבקר. ההצדקה לכך: כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם עבודת אלילים.
    האם ברור לך שהתורה מצווה על ג'נוסייד? האם כתוצאה מכך, אנחנו חייבים להקיא את עצמנו מתוכנו? מי שציית להוראות אלו, לא עשה זאת כי היה רע, אלא כי הוכרח לבצע מעשים מזוויעים.
    גם הרוצח הנתעב ביותר וכעת חלק מאיתנו, כבר כלולים בהגדרה הזו, אם נהיה מוכנים להקשיב למצוות התורה, לא רואה במעשיו משהו שלילי. משהו בו נועל את הרגש הרחמים ואת האנושיות ולכן הוא מבצע דברים נוראיים, אבל אולי הוא לא יכול היה לשנות דבר בהתנהלותו.
    יש סברה שהקרבת קורבנות אנושיים, נועדה להדגיש את הרע, כדי לראות לידו את הטוב. גם כאן ההקשר מאפשר את הרוע, כמו שהגדירה חנה ארנדט "הבנאליות של הרוע".
    הכלה אינה הסכמה. אם אדע על רוצח המונים, אוכל להיות עמדה שיש לתפוס אדם זה, להעמידו לדין ולהענישו, אבל אבין גם שהוא בן אדם והמנעד של האיכויות של בני אדם הוא אין סופי.

    1. דבקותך בעמדותיך, גם כשהן חריגות, מרשימה, למרות שאני לא מסכים עם עמדתך הספציפית כלפי רוצחי המונים

  2. יגאל
    כמי שעוסק במשא ומתן חוצה תרבויות הנושא קרוב לליבי
    חסכת לי מאמר בנושא..
    תודה

  3. אם אדם עושה דברים נוראים, למה להכיל אותו. אפשר לתקן אותו. אבל למה למחול לו.

    1. אנא קרא שנית את תשובותי. אני לא מוחל, להיפך, אני אעשה את כל שאפשר, כדי לעצור ולהעניש.
      עם זאת אני עדיין יכול להבין שהוא בן אדם שעושה מעשים נוראיים, לאו דווקא כי הוא רוצה, אלא כי כך התודעה שלו מתוכנתת.
      יש להבדיל בין האדם, למעשים שהוא עושה, בדרך כלל, ללא שליטה, אלא כי כך הוא מעוצב.
      אתה עצמך אומר לעצור ולתקן. האם זו אינה הכלה שהוא בן אדם ושאפשר לעזור לו להיות אחר? זה בדיוק המסר במאמר.
      בעולם הפנימי שלו, זה מה שנכון ולכן הוא פועל מתוך אמונה בכך. אנחנו צריכים לעצור אותו ולהעמיד אותו למשפט ולעונשים.
      הדרך העוצמתית היא לעשות זאת ללא מעורבות רגשית, שהיא לא מביאה בחשבון את ההקשרים, אלא מתוך החלטה שלא לאפשר לו לבצע מעשים כאלו.

  4. חייבת לציין שהמאמרים שלך מלמדים אותי על נקודות מבט שונות וחדשות שלא היו מוכרות לי.

    1. שאלה קשה. כנראה שבחלק מהמקרים, לא אוכל לעשות זאת וזאת מכמה סיבות:
      ראשית, אני עדיין רק בן אדם ולא הבודהא, כך שלא תמיד אני יכול לנהוג ללא מעורבות רגשית.
      שנית, תמיד צריך לבדוק לפני תחילת התהליך, אם אין מגבלות אתיות או ענייניות, שמונעות מהמאמן, לאמן את המתאמן. במקרים כאלו, דעת המאמן עלולה להיות מוסחת ואז הוא בעצם יאמן את עצמו ויביא את עצמו לאימון וזה כבר חורג מהאתיקה.
      שלישית, אני יכול להחליט שמותר לו לקבל אימון, אבל אני לא אוכל להיות באמת פנוי מדעה קדומה ולתת לו את מה שהוא צריך. אבל לא אמנע ממאמן אחר, לתת לו את האימון, כי עדיין אני אכיל אותו.
      אני לא עורך דין שינקה אותו מאשמה, אני מישהו שמבין שזה חלק מהמנעד של בני האדם.

  5. יכול להיות שאפשר להיות אמפתי למישהו שאני סולד ממנו?
    זה לא דבר והיפוכו

    1. אענה בשאלה. האם אתה יכול לאשר (בהנחה שאתה מנהל בביטוח הלאומי למשל), תשלום לאשה שזקוקה לכסך כדי לתחזק את משפחתה, למרות שאתה סולד ממנה, כי אתה יודע עליה דברים מסוימים?
      התפקיד שלך וההבנה שמגיע לה קיום מינימלי, "עוקף" את הסלידה, כי הסלידה היא אישית שלך, אבל התפקיד שלך, אינו קשור למה שאתה חש.
      אתה מכיל אותה כמנהל וסולד ממנה באופן אישי.
      ככל שהמודעות גדלה, אתה לומד פחות לסלוד ויותר להכיל.

  6. יכול להיות שאפשר להיות אמפתי למישהו שאני סולד ממנו?
    זה לא דבר והיפוכו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך