בדרך לאושר מוותרים על הסבל

תסמונת הסבל לעומת תסמונת האושר
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

כולם רוצים להיות מאושרים וכולם רוצים להימנע מסבל. אלא מאי, רובנו איננו מאושרים אלא דווקא סובלים. למה? מסתבר שאנו כבני אדם פשוט מתמכרים לסבל. מה יש בסבל שאנו כה מתמכרים לו ומה יש באושר שהוא כה חמקמק עד שמעטים באמת חווים אותו?

התפיסה שאני מביא היא שאנו כבני אדם מעוצבים כך שהסבל והאושר שלנו אינם תלויים בנו, אלא במשוב שאנו מקבלים.

אנו כבני אדם עוסקים רוב זמננו במאמץ הכביר להיראות טוב ולהימנע מלהיראות רע. פירוש הדבר שאנו רוצים משובים חיוביים ונמלטים ממשובים שליליים. אנו אוגרים תארים, עמדות בכירות, בתים יפים, כסף, בני זוג נאים ונחשבים וכו', שיגרמו לנו "להיראות טוב".

המשובים החיוביים זורמים ומעניקים ניצוצות של אושר, אבל הרדיפה אחר האושר גורמת לסבל. לאורך כל הדרך כבר קיים החשש שניכשל ונוצר הסבל. אם אנו אכן נכשלים נוצרת ההכרה ש"אני כישלון" בצורות שונות. זו התבנית הכללית של הסבל. חזרה על משובים שליליים יוצרת תבנית מנטלית שעיקרה איבוד האמון בעצמנו, הדחקת הערך העצמי וחיים השזורים באשמה, חרטה, ביקורת ושיפוטיות. כך נראה ומרגיש הסבל.

המבנה לתשובה שאני מציע הוא שהסבל והאושר הם תופעות המתבטאות בשני מופעים מקבילים:

תסמונת הסבל FFF (Fight, Freeze or Flight – "להילחם, לקפוא או לברוח") היא מקור הסבל. ה-FFF היא תסמונת מוכרת שנוצרת עקב משובים שליליים חוזרים, שיוצרים חרדה. במצב של חרדה יש למוח פתרונות מוכנים מראש שהאבולוציה שתלה במוח הלטאה שלנו. רבים מאיתנו זוכרים חיות שנלכדו באלומת האור של רכב וקפאו ללא יכולת לזוז, או מקרים שבהם כלב קטן תוקף בפראות כלב גדול ממנו. אלו פעולות לא הגיוניות שקורות במצבי חרדה. כשהתופעות של ה-FFF מתרחשות אנו חשים איום, פחד (בניגוד לחרדה, שהיא תופעה פיזיולוגית, פחד הוא התחושה שאנו חשים בזמן שהחרדה תוקפת אותנו) ותחושות "תוקעות" אחרות. אנו מתרגמים זאת למונחי אשמה, חרטה, ביקורת ושיפוט. כשהמשובים השליליים חוזרים על עצמם, נוצרת במוחנו תבנית מנטלית שאומרת בערך "אני לא יכול להצליח" / "אף אחד לא אוהב אותי" / "אני טיפשה" וכדומה.

ההנחה שלי היא שהאושר, כמו הסבל, הוא התחושה של משובים שחוזרים על עצמם, אלא שהפעם מדובר במשובים חיוביים. אני מגדיר זאת כתסמונת האושר: EEE (Elevation, Enthusiasm or Excitement – התעלות, התלהבות או התרוממות רוח). זוהי המקבילה ל-תסמונת ה-FFF. זוהי הגדרה שלי ומובן שכל אחד יכול לבחור הגדרות אחרות.

כאשר אנו מקבלים משוב חיובי, הן חד-פעמי והן כדרך קבע, המוח מאותת על כך באמצעות כימיקלים שונים. ככל שהפעולה המוצלחת קוצרת יותר משובים חיוביים, נוצרת תבנית מוחית שכבר צופה את קבלתם של משובים אלו, ולכן עצם קיומה של התבנית כבר גורם לאושר. הרי אני כבר יודע שאקבל מחמאות.

אבל העולם האנושי נוטה להיות שיפוטי וביקורתי, ואנו כבני האדם מעוצבים לאשמה עצמית ולחרטה, כך שסביר שכבר נמצא משהו לבקר או לשפוט אותו או איך להאשים את עצמנו בהאשמות שווא. במילים אחרות, אנו כבני אדם מעוצבים לחיי סבל. האושר הוא מקרי וחמקמק. וכדברי השיר, "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש". העצב כמובן הוא הסבל.

כמאמן מנטלי אני מזמין את המתאמן לוותר על הציפיות לדברים שיקרו כמו שהוא רוצה שיקרו. כך הוא לומד לוותר על ההיאחזות בכסף, על שם טוב, ג'וב נפלא, בן זוג מקסים וכו', כל הציפיות שהוא נאחז בהן וסובל מהפחד לאבד. כשהמתאמן מבין שהסבל הוא תוצר כפיו, וכשהוא דורש לחיות את החיים כפי שהוא רוצה ולא על פי מה שאפשרי, מתחיל תהליך של יצירת העוצמה והאושר.

הוא שאמרתי, בדרך לאושר מוותרים על הסבל.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

20 תגובות

  1. נסהלהשוות את תפיסתך לזו שבתרבות המזרח הבודהיזם הגורס שמקור הסבל האנושי היא השאיפה, אמביציות הלא מסופקות, ההתקשרות של הפרט לנכסים וכ שאובדנם או אי מימשם של הציפיות- הם המקור לסבל האנושי, ככול שאדם מחובר יותר לכסים חומריים וחברתיים (כולל אהבה) אזי האכזבה הבלתי נמנעת- היא המקור לסבל, לכן הצניעות, שאיפות מוגבלות, אי התחברות/התקשרות לחפצים ונכסים ברי קיימא- יגבירו את תחושת האושר כי אז האדם אינו מוותר על כלום ולכן אינו ניתן לתחושת האובדן שהוא סבל.

    1. שלום גדעון. אין לנו ויכוח. השוני בינינו הוא רק בהקשר שבו דנתי. אני בהחלט חושב שההיצמדות / התקשרות, כמו גם הציפיה, הם הבסיס לסבל. זו צורת הצגה שמדברת על הנראות של התהליך שיוצר סבל.
      המאמר מדבר על המנגנון הפיזיולוגי, שיוצר את התודעה שמצידה, מתיחסת למציאות , כמו שתיארת.
      המאמר מציע את האפשרות שאנו מופעלים על ידי הגירויים שנקלטו מהסביבה ויצרו תסריטים מנטליים שמפעילים אותנו. הסינדרומים שאני מתאר, אינם משהו שאנו יכולים לשלוט בו, אלא הם תוצאה של המשובים שאנו מקבלים. המימוש נראה בדיוק כפי שתיארת.
      אותו הרעיון, מקטעים שונים.

  2. לא הבנתי
    לוותר על הכל
    על כל הרצונות
    על כל החלומות
    להשלים עם כל מצב גם אם הוא גרוע?

    1. הבודהיזם מדבר על הסבל כתוצאה מהיצמדות או התקשרות למה שיש לנו. גם כשאנו מאבדים אותו וגם כשאנו מראש כבר מפחדים לאבד אותו.
      אתה יכול להיות מישהו שיש לו שאיפה, אבל אם אתה מצמד לשאיפה זו גם אם היא אינה אפשרית, או נמוגה ולא מוכן לוותר עליה, למרות חוסר היכולת לקיימה, אתה סובל. אתה לא צריך לוותר על השאיפה, אתה צריך לבחור במה שיש ולהמשיך לשנות את המציאות שלך, כך שהאפשרות הזו תתממש.
      אדם שמאבד רגל למשל. הוא יכול לחיות את כל חייו עם תחושת האובדן, להשאר תקוע במקום "כי הוא לא יכול". כאן מתחיל הסבל. מנגד, הוא יכול לבחור להיות מישהו שאין לו רגל. מהרגע שהוא בחר בזה, חוסר הרגל,מפסיק להיות מגבלה והוא יכול להגיע רחוק ולהשיג דברים מחוץ לתחום ראיתו, כי הוא יצר עבורו עולם, שבו אין לו מגבלה.
      חלומות, רצונות, שאיפות הם דברים נהדרים, אבל אף אחד לא מבטיח לך שהם יתגשמו. אם תבין זאת ותבצע את ההתאמות המתאימות, כלומר תבחר במה שיש, תוכל לשנות את מה שאפשר עבורך.

    2. ל= נ
      תפיסת העולם במזרח היא יותר פטליסטית, קבלת המציאות כפי שהיא, התמודדות נינוחה יותר עם מצבי אי- וודאות שהמציאות מציבה לאדם, קבלת הטוב והרע בחיים באותה מידה של שוויון נפש (ראה המלצת חברי איוב, אלוהים נתן ואלוהים לקח יהי שמו…), יצירת איזון והרמוניה במערכות היחסים עם החברה הקרובה ובמיוחד עם הטבע, לא לשעבד – לא לחיות איתו ועוד ועוד. מעניין שזרמים אלו של הפילוסופיה המזרחית תפסו אחיזה גם במערב ויעידו עלכך כול מחפשי הניו-אג' ומיליוני מאמינים בבודהיזם ושלוחותיו שנואשו מהדתות המונותאיסטיות המקובלות
      אין בתיאור זה כדי להעיד על עמדתי האישית- רק להרהר בכך

      1. שלום גדעון. אני חושב שההגדרה של פטליזם אינה מדויקת. הבודהיזם אינו אומר "שב וחכה למה שיקרה". הוא אינו פסיבי והוא אינו בהכרח מושך לכיוון של הניו אייג'.
        הבודהיזם מדבר על כך שהכל ריק וחסר משמעות. ה"ריקות" היא לב התפיסה הבודהיסטית.
        ריקות אינה אפסות או חוסר. ריקות היא המרחב שאליו כל אחד מאיתנו גדל ומתפתח. ככל שנשים במרחב הזה יותר אמונות, אמירות לא מתפשרות, ביקורת ושיפוט, זה יכוון את ההתפתחות שלנו, אבל גם יגביל אותנו למה שאנו כבר יודעים.
        אבל אם נמנע מלהכניס למרחב אליו אנו גדלים, ג'אנק מהעבר. הרי שבכל רגע נתון, נוכל לבחור מה אנו רוצים שיהיה בו. אם בו בזמן נבין שזה משהו זמני ובר חלוף, נוכל תמיד לחיות את עתיד עוצמתי, בלי להיות מוגבלים על ידי העבר.
        בסוטרת היהלום מלמד הבודהא שכל מה שאתה אומר על עצמך, הוא חסר משמעות. אבל רק משהבנת שזה חסר משמעות, אתה יכול לומר זאת על עצמך. כי אז האמירה לא מגבילה אותך.
        כשאני מעביר ידע זה למתאמן והוא מבין שהוא יכול לקבוע מיהו, בכל רגע נתון, אז הוא יכול להשתחרר מכבלי העבר.
        האקזיסטנציאלים מגדיר זאת כעולם של אפשרויות. המציאות אינה דטרמיניסטית, אם אתה מבין שאתה יכול לבחור מי להיות ולצור את המציאות שלך.
        ברמת התודעה, יש לנו את תבניות המוח שמנהלות אותנו. תבניות אלו הן רק סיפורים וככאלו, אנו, מתוך מודעות מפותחת ועזרה של מאמן / מנטור / מורה וכו', יכולים לשנות אותם לתועלתנו.
        לסיכום, הבודהיזם הוא הרבה יותר אקטיבי מאשר הוא נראה על פניו.

        1. יגאל- בוא נרחיב את הנושא (אגב- התייחתי לפטליזם במובן של קבלת הטוב והרע כאחד..)
          בתשובתך לתגובות אחרות נגעת בעקיפין בנקודה חשובה שהיא ה "ציפיות" . שהוא מניע החזק מכול (מלבד הישרדות פיזית) לנקיטת יוזמה פרואקטיבית להתמודדות עם סטגנציה רב-תחומית. בהיעדר ציפיות לשינוי מצב- אין מניע לחשיבה יוצרת, עשיה, נטילת סיכונים, וכו. וגם לא לשינוי בהגדרת העצמי. לכן שליטים ודתות ממוסדות פעלו לדכא כול ציפיה לשנוי כאמצעי להגן על ההגמוניה שלהם מפני שינויים ומהפכות חברתיים (המלך הוא בחיר האל.., אלוהים נתן ואלוהים לקח.., שמח בחלקך.. וכו)

          1. היי גדעון. תודה על המשובים, הם חשובים.
            יש בינינו כמה הבדלים בראייה של הבודהיזם ואיני טוען שאני הצודק. אני רק מצביע על מה שאני רואה.
            אני עדיין לא מקבל את ההגדרה של פטליזם, בכל מובניו, כי אני חושב שהאדם יוצר את עולמו. נכון שככל שהמודעות קטנה יותר, היכולת ליצור את העולם קטנה יותר, אבל זה רצף ולא יישות דואלית.
            אתה מחבר בין ציפיות לבין היכולת לשנות מצב. הרשה לי להציע גישה שונה על אותו העניין.
            אין שום מגבלה ברצון שמשהו יקרה לי או למי שאני רוצה בכך. זו אינה מגבלה.
            המגבלה היא בכך שאני "מצפה" שזה יקרה. כשאני מצפה, אני נתון לחרדה שמא זה לא יקרה ואם זה יקרה, כמה זמן זה יחזיק מעמד וכול'. כך נולד הסבל.כי יש כאן מעורבות רגשית שיוצרת את הציפיה.
            אבל אם אין לי מעורבות רגשית, אבל אני עמדה לכך שזה מה שאני רוצה לחיי, אבל מבין שגם אם אעשה את הטוב ביותר, ייתכן וזה לא יקרה. אם אני מוותר על ההיצמדות לרעיון ולרצון, אלא מהווה רק קבלן ביצוע, אי המימוש לא יפיל אותי והצלחה לא תעיף אותי לשמיים. בכל מקרה, זה לא ימנע ממני, להמשיך להתקדם ולשאוף ליותר. זה רק ימנע ממני להיפגע ולסבול. מדובר רק ביישום של עוצמה.

            1. נמשיך
              הציפיה לשינוי יכולה להיות פסיבית – שגורם חיצוני יתערב ויממש, או אקטיבית כזו היוצרת מוטיבציה אישית לפעולה. בהשאלה- ההבדל בין הקתוליות לפרוטסטנטיות, המסבירה מדוע התרחשו הרנסס והמהפכה התעשיית באירופה, ואילו אפריקה מדרום לסהרה אפילו לא המציאו את הגלגל. כי לא היה להם אולי כול תמריץ או שאיפה וציפיה לשינוי.
              בדרוג האושר, האם שבטי הפיגמים באפריקה מאושרים פחות מבעל הוילה בסביון? סביר שהפיגמים מאושרים יותר כי אין להם מה להפסיד, אין ציפיות שלא ניתן לממשם, בעוד שבעל הוילה ישן עם עין אחת בחשבון הבנק והשנייה עוקבת אחר מצבו בבורסה בניו יורק, ואפשר גם עומד בפני פשיטת רגל כי הציב לעצמו רף גבוה מיכולתו ולא לקח בחשבון את המשבר הפיננסי ..
              הטלויזיה המגיעה היום לכפרים נידחים באסיה ואפריקה מגלים להם עולם עשיר מעבר לכול
              דמיון,וגורם לעליית רף הצפיות שספק אם ניתן לממש בחיים העכשוויים, והאכזבה מאי היכולת לממש- עושה אותם פחות מאושרים, יותר אלימים ויותר סובלים, כך גם התחולל ה"אביב הערבי" כאשר בוגרי אוניברסיטאות במצרים שהבטיחו להם הרים וגבעות עם קבלת התואר נתקלו באבטלה קשה, אכזבה וניסיון למהפכה אלימה. מאושרים? וודאי שלא. סובלים? וודאי שכן- תוצאה של ציפיות שאינן ברות מימוש..

              1. קצת איבדתי אותך. אנחנו לא מדברים על אותם הדברים ולכן אי ההבנות.
                לשיטתי, ומתוך התייחסות לדבריך:
                אתה כותב "הציפיה לשינוי יכולה להיות פסיבית – שגורם חיצוני יתערב ויממש, או אקטיבית כזו היוצרת מוטיבציה אישית לפעולה. "
                אם תחליף את המילה ציפיה, בשינוי, אז האמירה היא "הרצון לשינוי יכול להיות פסיבי – שגורם חיצוני יתערב ויממש, או אקטיבי כזה היוצר מוטיבציה אישית לפעולה. זה הרצון. הציפיה אינה פסיבית או אקטיבית, היא היצמדות לכך שהשינוי חייב לקרות. אם הוא אינו קורה, נוצר הסבל. אם יש חשש שהשינוי לא יקרה, נוצר סבל.
                אני מזמין אותך להפריד בין הרצון לציפיה. הרצון הוא הגורם המניע והוא חשוב. הציפיה היא חוסר המוכנות לקבל שזה לא יקרה. זו חולשה, כי אם זה לא קורה, אולי לא תמצא את הכוח להתניע מחדש, כי האכזבה הכריעה אותך. אם אתה רוצה ולא מצפה, אתה תמיד מיכול לנסות שוב, ממקום של עוצמה.
                כשאתה מדבר על הבדלים בהתנהלות של חברות שונות, אתה מניח שזה פונקציה של ציפיה שחזקה יותר אצל החברות המתקדמות יותר. אני רואה זאת אחרת. לחברות באפריקה וכו', אין את הידע המצטבר כחברה, לבצע את השינויים. חוסר הידע בולם אותם ולא הציפיה, כי לא תתכן ציפיה למשהו שהם לא מכירים. אני אכן מניח שהם סובלים פחות, חיים את מה שיש וחווים פחות חרדות.
                אבל אם חברות חלשות מגלות שיש ידע שמציב אותן במקום נמוך, מנוצל וכו', הידע הזה גורם להם למחות. הסבל מגיע מהתחושה שיש משהו טוב שמנעו מהם והם מנוצלים, בעוד שהם ציפו שיהיו הגונים כלפיהם. כאן כבר נכנסו החרדות.
                ברור שהסבל נוכח כשיש ציפיות שהן אינן ברות מימוש, אבל זה מה שאמרתי מלכתחילה. הציפיה מאמללת, לא הרצון.

    1. שלום ישי.
      בעולם האימון יש אמירה "מזל הן ר"ת של מקום, זמן, לעשות". אתה יוצר את המזל שלך.
      עולם האימון המנטלי, מאפשר את ההבנה הזו ובו בזמן גם נותן כלים, המאפשרים לצור את המזל.
      אין הכוונה שאין תופעות אקראיות בחיים, אבל שגם במצב כזה, הפרשנות שלנו לתופעות אלו וההתנהגות הנגזרת, הן בידינו.
      למשל אתה יכול לזכות בפיס. אבל השאלה האם תפעל בצורה שתקיים בידיך את הכסף לאורך זמן, או שתפסיד אותו ללא יכולת לשלוט בכך. ככל שיש לך יותר מודעות לנושא, כך תוכל יותר לשלוט במה שתעשה.

  3. זה לא או אושר או סבל. זאת קומבינציה של סבל ואוששר והשאלה היא מה שולט ובאיזה פרופורציות.

    1. לאירן. את/ה? מניח שסבל ואושר הינן נקודות קיצון על רצף אחר.
      מבלי להיכנס לטכנולוגיה התודעתית, אני מזמין אותך לראות שאושר וסבל הם רצפים שונים ולכן אין מצב של אושר וסבל בעת ובעונה אחת. זה נובע מכך ששני הרצפים האלו מוציאים זה את זה ולכן יש או סבל או אושר.
      אף אחד לא שולט, אלו תגובות אוטומטיות שמתקבלות מהמשובים שהתקבלו. כמו הריון, אין חצי סבל.

  4. אתה צריך למצוא מישהו שיכוון אותך וידריך אותך איך להסתכל על הדברים ועל עצמך. אבל חלק גדול מהמדריכים שגם גובים הרבה כסף וגם לא ממש מועילים ויש מהם שאפילו מקלקלים כמו שאנחנו שומעים מידי פעם.

    1. זה בהחלט אפשרי ריקי.
      אבל איזה חשבון את עושה? שלך או של המאמן?
      אם את מחליטה שאת צריכה, אז צריך למצוא את המאמן המתאים, אבל לא לפחד מהתשלום, כי זה שירות שאת מקבלת.
      זה שיש אנשי מקצוע טובים וגרועים, אינו ייחודי למקצוע האימון.. תבקי חוות דעת, דברי עם כמה מאמנים וסמכי על החושים שלך.
      אם תמצאי את המאמן.ת המתאים.ה לך, אז יתחיל השינוי שאת מחפשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן