איך צומח שקט מתוך המהומה?
מחקר חדש גילה: צמיחה פוסט טראומטית עשויה להתפתח בקרב חולי סרטן. למה זה טוב, וכיצד ניתן לעודד זאת?
לפני כשני עשורים הוכרה מחלת הסרטן כאירוע אפשרי של טראומה העלול להוביל בהמשך להתפתחותה של תסמונת פוסט טראומטית (PTSD). בנוסף, הספרות המחקרית מצביעה על כך כי 5%-19% מחולי הסרטן עלולים לחוות תסמונת פוסט טראומטית כפי שהוגדרה ע"י המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות(DSM- IV ).
במחקר חדש שנערך על ידי קבוצת חוקרים ממרכז דוידוף לסרטן בבית החולים בילינסון, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג, אוניברסיטת אריאל והאוניברסיטה העברית, נמצא כי גם תופעה של צמיחה פוסט טראומטית עשויה להתפתח בקרב חולי סרטן בייחוד בעידוד של התערבות קבוצתית פסיכו חינוכית שעניינה בבניית חוסן אישי ושיפור מיומנויות ההתמודדות של המשתתפים בה.
צמיחה פוסט טראומטית הינה תופעה מוכרת העשויה להתפתח בקרב נפגעי טראומה. עניינה בשינויים חיוביים שחלים בקרב אלו שמתמודדים אירוע קשה בחייהם המשתקפים בשלושה תחומים עיקריים: פילוסופיית חיים ,תפיסת עצמי ושינוי ביחסים הבין אישיים. שינויים אלו גורמים לאדם להסתכל על האירוע הטראומטי מנקודת מבט רחבה יותר הכוללת את הכאב שגרם האירוע לצד היכולת להגיע להשלמה ושלווה. החוקרים במחקר הנוכחי ביקשו לבדוק את רמת המצוקה נפשית והצמיחה הפוסט טראומטית בקרב מחלימות מסרטן השד שהשתתפו בקבוצת התערבות שהתמקדה בבניית חוסן אישי ושיפור מיומנויות התמודדות.
במחקר השתתפו 94 נשים בגילאי 25-75 שאובחנו עם סרטן השד, השלימו טיפול רפואי ונמצאות במעקב אונקולוגי כשלושה חודשים ומעלה מסיום הטיפול הפעיל. 49 מתוכן בחרו להשתתף בהתערבות הקבוצתית לבניית חוסן אישי (קבוצת ניסוי) ו-45 אחרות לא רצו להשתתף בקבוצה אך הביעו הסכמה למילוי שאלונים (קבוצת ביקורת). שתי הקבוצות מילאו בטרייה של שאלונים שמדדו מצוקה נפשית, חוסן אישי, ויסות רגשי קוגניטיבי וצמיחה פוסט טראומטית. השאלונים מולאו לפני ההשתתפות בקבוצה ולאחר חצי שנה ממועד סיום הקבוצה כאשר גם קבוצת הביקורת מילאה את השאלונים באותם פרקי זמן .
כרבע מהמשתתפות במחקר אובחנו עם סרטן השד בשלב מוקדם (שלב 1), והיתר בשלבים מתקדמים יותר (2 ו-3). רוב הנבדקות (91.6%) טופלו באמצעות כימותרפיה והקרנות. רוב
הנבדקות (79%) היו נשואות ולרובן (94%) היו ילדים.
ההתערבות הקבוצתית כללה שמונה מפגשים סגורים שהתקיימו אחת לשבוע במשך שעה וחצי במסגרת מרכז דוידוף לסרטן בקבוצות של עד 12 מחלימות מסרטן השד ובהנחיית שתי עובדות סוציאליות. כל מפגש כלל תרגיל התנסותי חווייתי, מידע פסיכו-חינוכי סביב היבטים הספציפיים למחלה ולהתמודדות עמה ומיומנויות מעשיות המעצימות את יכולת התמודדות והחוסן האישי. המפגשים עסקו בויסות גופני, ויסות קוגניטיבי, הבניית משמעות, ויסות רגשי, ויסות בינאישי ודרכי התמודדות.
ממצאי המחקר העלו כי בקבוצת ההתערבות טרם ההשתתפות בקבוצה, רמת המצוקה הנפשית הייתה גבוהה והיכולת להתמודדות חיובית נמצאה נמוכה בהשוואה לקבוצת הביקורת. כעבור שישה חודשים מסיום ההתערבות הקבוצתית, 75% ממשתתפות המחקר (25 נשים מקבוצת המחקר ההתערבות ו-14 מקבוצת הביקורת) חוו צמיחה פוסט טראומטית אך זו דווחה יותר בקרב נבדקות שהשתתפו בקבוצת ההתערבות (89%) בהשוואה לנבדקות בקבוצת הביקורת (56%). בנוסף, כ- 68% מהמשתתפות בקבוצת ההתערבות חוו עליה ביכולת ההתמודדות החיובית והפחתה בדרכי ההתמודדות השליליות בהשוואה ל- 37.5% מהמשתתפות בקבוצת הביקורת.
ד"ר יאירה חממה רז, מרצה בכירה בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל ומעורכות המחקר, מסבירה על חשיבותו: "המחקר מצביע כי צמיחה אישית אמיתית (ולא מדומה) יכולה להתרחש בהתמודדות עם מחלת סרטן בהינתן הכלים המתאימים להבניה של חוסן אישי ושיפור מיומנויות התמודדות. כמו כן , נראה כי לחולים יש את היכולת להעריך את הצורך שלהם בעזרה נפשית, שהרי מחלימות שבחרו להשתתף בקבוצה היו גבוהות במדד המצוקה בהשוואה לאלו שבחרו רק למלא שאלונים. נראה כי כמטפלים עלינו להיות קשובים לצרכיהם של המטופלים ולהבנות תכניות טיפול המותאמות להם אישית ומתכתבות עם צרכיהם"
במחקר השתתפו פרופ' רות פת-הורנצ'יק, ד"ר שלומית פרי, ד"ר יאירה חממה רז, יובל זיו, שרית שרם-יבין ופרופ' סלומון שטמר, וממצאיו פורסמו בגיליון יוני 2015 של כתב העת Journal of Traumatic Stress.
ליטל אלפסי
רכזת יחסי ציבור
אוניברסיטת אריאל בשומרון
