מיקרוצפליה (זעירות ראש) היא תופעה שבאה לידי ביטוי בהיקף ראש קטן מטווח הנורמה אצל עוברים או תינוקות בשנת חייהם הראשונה. מה עוד חשוב לדעת על התופעה הנדירה?
כאשר זוג הורים או הורה יחידני מחליטים להיכנס להריון ולהביא חיים חדשים לעולם, כל התודעה מתשנה ומתרחבת. "בתור בחורה צעירה, כל מה שעניין אותי היה מסיבות, בילויים, הרפתקאות אקסטרימיות, נסיעות לחו"ל ובקיצור – לטרוף את העולם", אומרת נתי, שלאחרונה החליטה להפוך לאם. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת על נשים בגילאים מבוגרים יותר, אמהות לילדים, וממש הייתי מרחמת עליהן שהן כלואות ככה ולא יכולות לעשות כל מה שבא להן כמוני. לא הצלחתי להבין את הקונספט הזה בכלל. חשבתי שאני שונה, מגניבה, מיוחדת ובגלל זה נקודת המבט שלי כזו שונה משל יתר האנשים. איפשהו כשהתקרבתי לגיל 40 זווית הראיה הזו השתנתה".
נתי החליטה להיכנס להריון ללא בן זוג. "הגעתי לגיל שבו זה או עכשיו או לעולם לא", היא משתפת. "זה עניין נטו של ביולוגיה. אם אני לא מביאה לעולם ילד בטווח הזמן הקרוב, סביר להניח שאאלץ לוותר על חוויית האמהות. כיוון שאני רוצה יותר מילד אחד, החלטתי לא לחכות לאביר על הסוס הלבן ופשוט להביא ילד לעולם".
נתי בחרה מבין כל האפשרויות תורם ספציפי והחלה בתהליך ההפריה החוץ גופית שבסופו היא עתידה להפוך לאם. "זה מדהים לראות את הידע העצום שיש ברפואה המודרנית", היא אומרת. "זה מרתק לראות איך אפשר לברוא אדם, גם אם זה לא נעשה בדרך הטבעית ביותר. לשמחתי נכנסתי להריון מהר מאוד, ואז התחיל שלב הבדיקות הבלתי נגמר".
בניגוד לאמהות ולזוגות אחרים אשר מעדיפים להשאיר את הדברים בידי שמים ולהאמין בטוב, נתי החליטה לבצע את כל הבדיקות שאפשר. "אם היה לי בן זוג, אז אולי הייתי יותר גמישה בדעות שלי", היא אומרת. "כיוון שאני עושה את הכל לבד וסביר להניח שאגדל לבד את הילד או הילדים שלי, אני חייבת לחשוב על ההשלכות שתהיינה לכל דבר, בטח כאשר מדובר במצבים בריאותיים שאין להם פיתרון. מהסיבה הזו עשיתי את כל הבדיקות שאפשר".
באחת מבדיקות הסקר המוקדמות היה פער בין גודל ראשו של העובר לבין הגודל שאמור להיות לראשו בטווח הנורמה. "הצוות גילה שהראש מעט קטן יותר ממה שהוא אמור להיות. הסבירו לי שכנראה זה שום דבר ועד הפגישה הבאה הכל יסתדר, ובכל זאת היה חשוב להם לתת לי את התמונה המלאה. נראה לי שהם חששו מתביעת רשלנות רפואית או משהו כזה אם לא יגידו את הכל. כך או אחרת, הסבירו לי שיש תופעה נדירה שנקראת מיקרוצפליה, שזה בעצם פיגור בהתפתחות של המוח, מה שמוביל לכך שהראש קטן מהמצופה. הצוות ענה לכל השאלות שלי לגבי מיקרוצפליה, והיו לי המון כאלו כי נכנסתי ממש לחרדה".
הדבר הראשון שנתי עשתה לאחר הפגישה עם הרופאים היה לקרוא בגוגל על מיקרוצפליה. "הבנתי שלא מדובר במשחק ילדים ושיש מצב שהעובר שאני נושאת ברחמי הוא לא בריא. התייעצתי עם ההורים שלי ועם חברים וכולם היו באותה הדעה – אם מדובר בעובר שיבוא לעולם ויסבול מנכות קשה, פיגור קוגניטיבי, התפתחותי ומעוד שלל תופעות בריאותיות שאין להן פיתרון או מענה, עדיף לעצור את ההריון. אני זוכרת שהיה לי קשה כל כך לשמוע את הדברים, אבל בתוך תוכי ידעתי שזו דרך הפעולה הנכונה".
התקופה הבאה עברה על נתי כשמעלי העננה של חשש. "מצד אחד מאוד רציתי שתאריך הבדיקה הבאה יגיע, כי רציתי שכבר יגידו לי שהכל בסדר ושלא מדובר במקרה של מיקרוצפליה. מצד שני, ככל שנקפו הימים הרגשתי את מפלס הלחץ והחרדה עולה. הבנתי שיכול להיות מצב שהעובר שלי לא בריא. יש הבדל גדול מאוד בין לתת דעה לגבי משהו שהוא לא בשר מבשרך לעומת קבלת החלטה שעוסקת בדבר היקר מכל. אבל אחרי ששקלתי את הדברים מכל הכיוונים, החלטתי שלא אוכל לעמוד בעלויות הכלכליות ויותר מזה – במשמעויות הרגשיות והנפשיות שיש בגידול ילד עם מוגבלות כל כך קשה".
לשמחתה של נתי, הבדיקות יצאו תקינות. "כאשר הגעתי למועד הפגישה, הרגשתי שהרגליים שלי לא נושאות אותי. הייתי כל כך בלחץ ממה הרופאים יגידו. עשיתי הכל כדי לא לצאת מהבית. כל מה שהיה לי בראש זה 'מיקרוצפליה'. לשמחתי כי רבה הבשורות של הרופאים היו חיוביות. גודל ראשו של העובר חזר לטווח הנורמה. למרות אנחת הרווחה, התעקשתי להמשיך ולעבור את כל הבדיקות שניתן, וזאת כדי לשלול על הסף מצב שמשהו התפספס או לא שמנו לב לאיזו סטייה שיש במדדים של העובר. זה היה אירוע מאוד מלחיץ, ואני ברת מזל שבני משפחתי היו לצדי, תמכו ועודדו לאורך כל הדרך. רק אחרי שקיבלתי את התשובה שהכל בסדר, באמת הצלחתי להיקשר לעובר ולחוות את תהליך ההריון, שהיה מרגש במיוחד.
