אלצהיימר

כשאדם מאבד צלם אנוש מה נשאר לו ומה נשאר ממנו?
קשיש בחוף הים
צילום: unsplash.com

בוקר אחד, כך נפוצה שמועה בשכונה, קם רפאל (שם בדוי) ולא ידע היכן הוא. בשבועות האחרונים הוא מיעט לצאת מביתו. בפעם האחרונה שיצא, הסתובב בשכונה ולא ידע לשוב לביתו. השכנים אמרו הוא התחיל דמנציה.. אלצהיימר זו מחלה ארורה.

במשך שנים היה רפאל מוכר לנו במכולת הצפופה שלו מוצרים שונים. היו אנשים בשכונה שהגיעו בכל בוקר לקנות לחם וחלב אבל בעיקר כדי לזכות בברכת הבוקר טוב וליהנות מחיוכו. אני זוכר שאימא התחילה לדאוג כשהוא החזיר לי פחות מדי או יותר מדי עודף. אבל כשבוקר אחד ביקשתי "שתי שמנת בבקשה" והוא שאל אותי "שמנת? מה זה שמנת?" חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל אז הוא התחיל לבכות ואחריו גם אני. אימא אמרה לאבא: נחום (שם בדוי) אני אומרת לך לבן אדם יש אלצהיימר בדוק.

הייתי כבר נער מתבגר כשאבא הסביר לי שאלצהיימר היא מחלה קשה של מערכת העצבים המרכזית. היא גורמת לניוון הדרגתי, איטי ומתמשך, של תאי העצב במוח. היא פוגעת בעיקר בקשישים אם כי היא בהחלט עלולה לפגוע גם באנשים צעירים יותר.

אלצהיימר הוא האש הדועכת בנר חייו הנגרעים של האדם הלוקה בה

יש אנשים שתהליך הדעיכה שלהם מהיר יותר, ויש שהוא אטי יותר. תהליך הדעיכה של רפאל היה הדרגתי אבל עקבי. הכיוון היה ברור. כיום, כשאני נזכר ומשחזר, אותות המחלה ניכרו ברפאל בהדרגה. תחילה חלה ירידה בתפקוד הקוגניטיבי שלו. אחר כך איבד את כושר ההתמצאות במרחב. בהדרגה נחלשו מאוד שריריו הרפים בלאו הכי. הוא החל לצלוע. ולרעוד. ולשכוח תכף גם את מה שנאמר לו לפני שנייה.  אלצהיימר הוא האש הדועכת בנר חייו הנגרעים של אדם הלוקה בה.

ההורים דיברו שזו לא רק מחלה ארורה אלא גם משפילה. אדם מאבד בה את הצלם של עצמו. הוא כלוא בתוך עצמו, מאבד יכולת להבין את הסביבה ולתקשר עם הסובבים אותו. לרבות עם הקרובים לו ביותר. בשלב מתקדם הוא לא מזהה אותם. יש משהו עצוב עד אימה ומכמיר לב עד כאב לראות אותו בוהה באוויר, פיו פעור.

העובד הזר של רפאל הוציא אותו החוצה. הם ישבו על ספסל. אנשים חלפו על פניהם, והיו מי שעברו לצד השני, כי לא יכלו לשאת את המבוכה או את חרפת הקיום שהמיטו הגורל על רפאל. עד היום אני זוכר שבאחת הפעמים ניגשתי אל רפאל, רציתי ללחוץ לו יד, אבל הוא הזיז  את ידו כמי שקיבל כווייה ומרחיק מגוף החימום את ידו באופן אינסטינקטיבי. לא נעלבתי. אמרתי למלווה שלו שיגיד לו שאני אוהב אותו. הוא אמר לו אבל רפאל כבר לא היה יכול להבין אהבה. אולי, הלוואי, הוא עוד מסוגל להרגיש אותה.

כשקראתי על אודות מחלת אלצהיימר בכיתי

 הידיעה התפשטה במהירות – רפאל מת ממחלת אלצהיימר. מותו היה צפוי, אבל היותו כזה לא הפך אותו לפחות מעציב, מצער וכואב. לאחר מותו רציתי ללמוד פרטים על המחלה, חשתי כי ככל שאעמיק אכיר גם את רפאל טוב יותר, גם אם תהיה זו היכרות מאוחרת ובלתי אפשרית. כך גם, חשתי וחשבתי, אכבד את זכרו. וזו תהיה דרכי הקטנה, המוצנעת, להודות לו על השירות הנהדר שלו במשך כל השנים. כשקראתי, בכיתי. ועד היום, בביקורים הבלתי סדירים שלי בשכונה, כשאני עובר על יד המכולת, ואיש אחר עומד מאחורי הדלפק, ואני כבר לא מזהה ולא מכיר איש, אני רואה בעיני רוחי את רפאל, והדמעות זולגות.

המאמר באדיבות יד לקשיש, דנחי דוד, ייעוץ לגיל הזהב, 052-25-44-307.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך