שתי מדינות לשני עמים

לא מכבר, לאחר יותר משלושים שנות עבודה בבית חולים גדול במרכז הארץ, התחלתי לעבוד בבית החולים ברזילי באשקלון. המנהל החדש והנמרץ של בית החולים חשב שמן הראוי הוא שהשטח שבו אני מומחה יהיה זמין גם לתושבי מישור החוף הדרומי.

קודם לכן, חולים מהאזור היו מופנים לבתי חולים באזור המרכז או בבאר שבע, והם ובני משפחותיהם נדרשו לשעות של נסיעה כדי להגיע ליעדם. ומדוע שעות? ובכן, לא מעט מהמטופלים מהדרום נזקקים לשירותי התחבורה הציבורית, שלושה אוטובוסים בדרך כלל כדי להגיע משכונה מרוחקת באשקלון לבית חולים שיבא, לדוגמה. פעמים רבות חולים כאלה נותרו בגפם לאחר ניתוח, מכיוון שנטל הוצאות הנסיעה היה מעמסה רצינית על בני משפחותיהם.

המעבר מהמרכז לפריפריה (50 ק"מ שלמים מתל אביב!) היכה בי כברק. בתור מי שהיה רגיל לפאר של בית חולים מרכזי גדול, נתקלתי במבנים שהיו דומים לאלה שהסתובבתי בהם 30 שנה קודם. תנאי המלונאות בבית החולים ברזילי בהשוואה לתל השומר, לאיכילוב ולבילינסון, הם ביחס דומה למוטל דרכים בארה"ב בהשוואה למנדרין אוריינטל בהונג קונג. לפלא הוא שבתנאים כאלה מצליחים לקיים רפואה ברמה שאינה נופלת בהרבה מהרמה המאפיינת את מיטב בתי החולים במדינה.

בתוך זמן קצר למדתי שהעומס המוטל על הצוות הרפואי ועל צוות המשק בבית החולים הזה, גדול לאין ערוך מאשר באזור המרכז. המחסור בכוח אדם ניכר בכל פינה, ורק רצון טוב ומסירות ללא קץ מצליחים לסגור את הפערים.

החוויה האישית שלי החזירה אותי אל דו"ח מבקר המדינה משנת 2013 – "שירותי הבריאות בפריפריה – בתי החולים והקהילה". מסמך מזעזע זה, המשתרע על פני 43 עמודים, הוא תעודת עניות למדינת ישראל ולממשלותיה לאורך כל הדורות. אני דולה כמה נתונים מהדו"ח ומנתוני הלמ"ס: הפריפריה (מושג די ערטילאי ולא בהכרח גאוגרפי) מונה כ-2.5 מיליון תושבים, ושליש מהם ערבים; שיעורם של בני פחות מ-19 בפריפריה גבוה בהרבה משיעורם במרכז (להוציא יישובים שבהם אוכלוסייה חרדית גדולה); הדירוג הסוציואקונומי של תושבי הפריפריה הוא פחות מ-5, לעומת 8 ברוב יישובי מרכז הארץ; ההכנסה ברוטו למשק בית היא כ-11,000 ש"ח, לעומת ממוצע ארצי של כ-13,500 ש"ח, וקרוב ל-17,000 ש"ח בראשל"צ למשל; ההכנסה לנפש היא פחות ממחצית ההכנסה לנפש בתל אביב, ברמת גן ובגבעתיים.

אבל מעל לכל בולטים מדדי הבריאות העיקריים: תמותת תינוקות במחוזות דרום וצפון כמעט כפולה מזו שבמחוז המרכז ותל אביב, אם כי עקב מספר המקרים הקטן יחסית הנתונים הסטטיסטיים נתונים לפרשנות. מדד שלא ניתן לשום מניפולציות סטטיסטיות הוא תוחלת החיים. מנתוני 2009 נמצא שתוחלת החיים באזור המרכז הייתה 79.7 שנים, באזור הצפון 77.9 ובאזור הדרום 77.3 שנים. כלומר תושב דרום הארץ חי בממוצע 2.4 שנים פחות מתושב המרכז. המצב הגרוע ביותר באזור הדרום עצמו קיים במרחב באר שבע. נתון מדאיג נוסף הוא שיעור מקרי המוות שאפשר היה למנוע לו קיבל החולה טיפול רפואי זמין ומיטבי. במחוז המרכז ותל אביב הממוצע היה 66 מקרי מוות כאלה למאה אלף איש, ובמחוזות צפון ודרום 81 מקרי מוות כאלה למאה אלף איש.

הגורמים להבדלים המשמעותיים והמעציבים האלה ברורים וידועים, וכולם מאוגדים תחת הכותרת – מחסור בגורמי סיעוד, טיפול ושיקום, וקושי בנגישות. לדוגמה, בתל אביב יש 2.4 מיטות אשפוז לכל אלף תושבים, ואילו בדרום 1.39 מיטות. במרכז יש 4.4 רופאים לכל אלף תושבים, ובדרום 2.4 רופאים. מספר המיטות לשיקום גריאטרי בפריפריה הוא רבע ופחות מאשר במרכז. המחסור הלאומי ברופאים, ההולך ומתפתח, בולט הרבה יותר בבתי החולים הפריפריים. גם במרפאות קופות החולים יש חוסר משווע ברופאים מקצועיים, באחיות, בפיזיותרפיסטים, בעובדים סוציאליים וכדומה.

אם כן, נראה שכאשר אומרים "שתי מדינות לשני עמים", מתכוונים בעצם ל"מדינת המרכז" ול"מדינת הפריפריה". האם מצב זה הוא גזירה משמיים? בואו נערוך השוואה בלתי הוגנת. לסל הבריאות נכנסות חדשות לבקרים תרופות יקרות לטיפול במחלות קשות. בלא מעט מחלות סרטניות יש תרופות שעלותן השנתית למטופל יכולה להגיע ל-250,000 ש"ח וביכולתן להאריך את החיים בשלושה חודשים בממוצע. כלומר אם אנו מטפלים ב-1000 חולים כאלה בעלות של 250 מיליון ש"ח, נקבל תוספת של 250 שנות חיים. אין ספק שזה ראוי וכדאי, מה עוד שחלק לא קטן מהחולים זוכה לתקופות חיים ארוכות יותר ולשיפור ניכר באיכות החיים. כדי להשוות את תוחלת החיים של תושבי הדרום לזו של המרכז, צריך להוסיף 6 מיליון (כן!) שנות חיים. לו העלות לתוספת שנת חיים אחת בפריפריה הייתה שווה לזו הנצרכת להארכת חיים של חולה סרטן (ובחישוב מתמטי פשוט של ערך משולש), היינו נדרשים ל-6 טריליון ש"ח. סכום זה גבוה פי 15 מתקציב מדינת ישראל לשנת 2013-14, ומגיע למחצית מתקציבה של ארה"ב.

כמובן אין ביכולתי להעריך נכונה מה תהיה העלות השנתית האמתית הנדרשת כדי לקרב את מדדי הבריאות של אוכלוסיית הפריפריה לזו של המרכז, אך אין לי ספק שהיא קטנה בעשרות מונים מהסכום שהתקבל בתרגיל המתמטי שערכתי קודם. הגיע הזמן שמדינת ישראל תשנה את סדר העדיפויות שלה ותהפוך למדינה אחת לכל תושביה, ללא תלות בדת, בגזע, במין ובאזור מגורים (ואין האמור בא לדון בהסדרים שבין ישראל לבין הפלסטינים).