הזנה בכפייה – אקטואלי מתמיד

שביתת רעב מציבה מבחן קשה למערכת הרפואה
תמונה של אלון
פרופסור אלון ילין

לפני כחודשיים פרסמתי במדור זה פוסט שהתייחס לחוק הזנה בכפייה של אסירים ושמחתי להודיע שהבעיה נפתרה מאליה והשביתה הסתיימה. מסתבר שהשמחה הייתה מוקדמת והנושא הפך לרלוונטי מתמיד ותופס כותרות גדולות בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובאמצעי המדיה הדיגיטליים.

שובת הרעב הפלסטיני הועבר מבית חולים סורוקה לבית חולים ברזילי, שבו אני משרת כמנהל היחידה לניתוחי חזה. בשלב זה אין לי כל נגיעה לטיפול בו (אם כי זה עלול להשתנות במקרה שיהיו סיבוכים כתוצאה מהטיפול הכפוי, היה וטיפול כזה יצא לפועל).

איני בטוח מהי בדיוק מטרת העברתו של שובת הרעב האמור לבית חולים ברזילי. אני מניח שהרשויות המעורבות נוטות לחשוב שיש סיכוי גדול יותר שכאן יינתן לו הטיפול הכפוי. איני יודע בדיוק מאין שאובה הנחה זו. ייתכן שלמנהל בית החולים הנמרץ והמוערך יש דעה אישית בנושא השונה מזו של הסתדרות הרופאים בישראל. אם זה המקרה, הרי זאת בהחלט זכותו, שכן מדובר בעניין שהוא אתי לחלוטין. להערכתי מרבית רופאי בית החולים מתנגדים לצעד כזה וסבורני שלא ישתפו אתו פעולה.

אם העציר ימשיך במריו ויסרב לאכול, סביר שתוך פרק זמן לא ארוך יאבד את הכרתו ויהיה בסכנת חיים מידית. במקרה כזה ההתייחסות של הרופאים מגוונת יותר. חלק ידבקו בעמדתם הקודמת, והיא שהמטופל הביע את רצונו המפורש (במעשה, אף אם לא במילים) להימנע בכל מחיר מהאכלה בכל שיטה שהיא, ולכן צריך לכבד את רצונו. אחרים יעדיפו את הגישה שיש להציל את חייו בכל מחיר, ובאותה הזדמנות להזין אותו דרך הווריד, עד ששוב יהיה כשיר להביע את מאווייו. לזה מצטרף כמובן הלחץ הפנימי והחיצוני הנובע משיקולים לא רפואיים – האמונה שמותו של עציר כזה יעורר אינתיפאדה חדשה.

לדעתי ההתייחסות למטופל צריכה להתבסס על שיקולים רפואיים ומוסריים טהורים ואסור לה שתיקח בחשבון שיקולים זרים. מחר עלול להתעורר מצב דומה עם עציר מנהלי יהודי או אסיר פלילי רגיל, והשיקולים החיצוניים יהיו שונים. ומה בנוגע לחולה מן השורה שמסרב לקבל טיפול רפואי כלשהו? השאלה העיקרית העומדת על הפרק היא: האם יש לאדם בוגר ובר-דעת אוטונומיה מלאה על גופו?

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. מה תעשה מדינת ישראל אם 10 אלפים אסירים פלשתינים מכל הסוגים יודיעו שהם עושים שביתת רעב? אפילו בכפיה לא יצליחו למנוע זאת
    צריך לחשוב טוב

  2. מבלי להביע עמדה אודות הזנה בכפייה, יש צורך לדעתי לחדד ולדיין לעומק את ההבדלים והשוני בגישה אל אדם הבוחר לאבד עצמו לדעת למשל על ידי בליעת כדורים, ואז הצוותים הרפואיים באופן נימרץ פועלים להצלת חייו בכפייה – שטיפת קיבה וכד…. ובין מעשה אובדני על ידי שביתת רעב… מדוע השוני בגישה?? בשני המקרים הנושא המהותי והבסייסי הוא זכות האדם על גופו.

  3. כמה כוסות בירה רגילה מותר לשתות בלי לעבור על החוק אים רוצים לנהוג, וכמה מנות וויסקי, או כוסות יין, או ערק או יתר הסוגים וכל הלאה, איך אפשר לחשב את זה

    1. כל אחד מהם נחשב למנת אלכוהול ובערך מנה וחצי מביאה את הריכוז בדם מעבר לסף החוקי. עם יין, ויסקי, וודקה ודומיהם זה די ברור. בירה כבר הרבה מסובך כי יש כאלה עם ריכוז אלכוהול של 4% ויד עם יותר מ-8%.
      יש אינטרנט מחשבונים די מדויקים הלוקחים בחשבון גם את משקל הגוף.
      "אם שותים יש חברים" וגם מוניות.
      לחיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אליהו

סיפור גן העדן

על מונותיאיזם, פוליתיאיזם וההיררכיה של הפולחן