למה להאריך את "החיים"?

גסיסה של שמונה שנים אינה ראויה לאף אחד
אריק שרון ז"ל Wikipedia

בימים האחרונים, לפני פטירתו הפורמלית של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, היינו כולנו עדים למתקפת תקשורת סביב מצבו הרפואי. שמונה שנים היה שרון שרוי בתרדמת עמוקה, וכנראה כלל לא הגיב לסובב אותו ולא חש דבר.

חלק ממקורבי שרון ניסה לשכנע אותנו שקיימת אצלו מידת מה של תודעה, ולכן מצבו אולי הפיך. יחד איתם רציתי לקוות שיבוא היום שבו יתעורר וישוב להיות עמנו, ולא רק בגופו. אולם הסיכוי לכך היה מלכתחילה מזערי, וככל שחלף הזמן הוא נעשה בלתי סביר בעליל. לכן אני מוכרח להודות שקיוויתי שתודעתו של אריק שרון נמחקה לחלוטין, שהוא לא שכב שם כך בעת שמוחו היה מסוגל לקלוט גירויים מהסביבה בתוך גוף ההולך ומתכלה. לא הייתי מאחל זאת גם לגדול שבאויבי.

מי שטענו שאריק שרון הוא בעל זכויות וככזה מגיע לו טיפול מועדף, לא הבינו את הסוגיה. הסוגיה היא שאין שום רבותא בקיום השולל את כבוד האדם, וברוח זו המחוקק התקין את חוק החולה הנוטה למות. חוק זה לא חל כמובן על אריק, וגורלו במשך כל השנים מאז שקע בתרדמת היה נתון בידי בניו. איני רוצה לחקור את נפשם של הבנים, ואין ספק שמסירותם הרבה לאביהם נגעה ללב כולנו, אך מרבית האנשים שאני מכיר לא היו רוצים שמישהו מיקיריהם יסיים כך את חייו. גסיסה של שמונה שנים אינה ראויה לאף אחד, ובוודאי לא לאדם עתיר מעשים כמו ראש ממשלתנו בעבר.

קיים כמובן גם אספקט ציבורי לסוגיה זו. עלות הטיפול הרפואי מהסוג שאריק שרון "זכה" לו גבוהה ביותר. במקרה של אישיות בדרגתו היא אף יקרה עשרות מונים עקב עלויות נוספות. האם מוצדק שמדינת ישראל, או כל מדינה אחרת בעולם, תישא בהוצאות כאלה לקיום גופו של אדם שגורלו נחרץ? לדעת רבים מדובר בהוצאת כספי ציבור למטרה שנויה במחלוקת.אין בכוונתי להיכנס לוויכוח הסרק אם אנשי ציבור, בעלי הון ועוד כהנה וכהנה ידוענים, זכאים למה שיתר הציבור אינו זכאי לו. סרק – שכן זה מנהגו של עולם שיש כאלה הזוכים ליותר.

יחד עם חלק גדול מתושבי מדינת ישראל אני מצדיע לאיש רב-פעלים זה. אמנם חלק ממעשיו שנוי במחלוקת, אך כרגיל ההיסטוריה היא שתשפוט.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. פרופ' ילין ראשית נהניתי לקרוא את המאמר שלך. הצלחת בטקסט מצומצם יחסית להעלות מספר סוגיות מעוררות מחשבה. בדומה לך לא הייתי מאחלת לאף אחד להיות מוחזק כך, כלוא בגוף שמתוחזק באופן מכני, בחוסר יכולת לתקשר ולהגיב לסביבתך. אין ביכלתי לדמיין את התחושה אבל עולה בראשי הספר "פעמון הצלילה". עם זאת עולה לי השאלה האם היתה לאריאל שרון מודעות כלשהיא בכל זאת בתקופה זו, משום שהוא שרד והחזיק בחיים כנגד כל הסיכויים שוב ושוב. הרופאים כל העת ציינו כי הוא נלחם כמו אריה.. אם היה גוף נטול "נשמה" ומודעות מהיכן הגיעו כוחות הלחימה?

    1. רותם היקרה,
      אני שמח שמאמרי מצא חן בעינייך. מכיוון שלא הייתי בין הרופאים המטפלים של אריק שרון אין ביכולתי כמובן לענות על שאלת המודעות שלו. סוגיה זו תמשיך להיות בחזקת נעלם עד תחיית המתים. תגובות ברמה שמתחת לתודעה קיימות כל עוד אין מוות מוחי, לדוגמא שינויים בקצב הלב, עליות לחץ דם, תנודות בחום הגוף ועוד כהנה וכהנה. הביטוי "נלחם כאריה" הוא מטפורי וגם משתייך לשמו הפרטי של שרון. נראה לי שמי שנלחמו כלביאות היו חברי הצוות הרפואי.
      אלון ילין

  2. במאמרך הפנית תשומת הלב אל שני אספקטים הנוגעים להחזקת שרון (ז"ל) בחיים. אל האספקט הפרטי התייחסה רותם רשף בתגובתה . האספקט הציבורי נרמז בעדינות מאחר ולא זכה משך כל שנות חייו הרדומים להתייחסות ציבורית הולמת. הקולות שנשמעו מעת לעת הושתקו מחמת כבוד ראש הממשלה. נכון היה להעלות הדבר לדיון אמיתי במהלך אשפוזו על חשבון הציבור נוכח השלכותיו על החולים פשוטי העם.

  3. הסוגיה אותה העלת נוגעת מאד לליבי.
    על אף שאני צעירה ובריאה ,המחשבה על המצאות במצב הדומה למצב בו היה שרוי אריאל שרון ,במשך 8 שנים ,מעוררת בי פחד.
    אינני חושבת שיש אדם שמלכתחילה רוצה היה להימצא במצב שכזה.
    אריאל שרון היה אדם חזק ומאד רציונאלי.
    יש לי הרושם שלו ניתן היה לשאול אותו לדעתו מלכתחילה ,ולאפשר המתת חסד בארצינו במצבים בהם החולה הוא חולה טרמינלי,הוא היה בוחר באופציה זו.שכן,הדרך בה סיים את חייו אינה מכבדת איש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

פשיטת רגל

נתון מחריד ומבשר רע בנוגע לילדינו