המהפכה בגורל נפגעי חוט השדרה: שינוי תפיסתי

בגורל נפגעי חוט השדרה חלה אחת המהפכות החשובות ברפואה: תוחלת החיים התארכה ביותר משלושים שנה, ברוב הנפגעים חלה החלמה עצבית וחל שיפור מרשים בתפקוד ובאיכות החיים. המהפכה הזו לא קרתה בזכות טכנולוגיה חדשנית ולא כתוצאה של טיפול חדש שהביא לריפוי חוט השדרה. באופן פרדוקסלי, היא קרתה דווקא בעקבות נטישת ניסיונות לתקן את חוט השדרה שנפגע והתמקדות במניעת סיבוכי הפגיעה ובשיפור התפקוד, ביחידות של שיקום שדרה.

למרות שפגיעות בחוט השדרה מוכרות לאנושות מתקופות קדומות, עד מחצית המאה העשרים ציפה גורל מר לנפגעי חוט השדרה. מתיאור בפפירוס מצרי מלפני כחמשת אלפים שנה ברור שפגיעה בחוט השדרה היא מחלה סיסטמית, רב-מערכתית, שפוגעת בכל האיברים והמערכות שאליהם מגיעים עצבים מחלק חוט השדרה שתחת הפגיעה. החרטום המצרי שכתב את הפפירוס קבע שזו מחלה שאין לטפל בה. בתקופתו היה ברור שכל מי שלקה במחלה הזו ימות תוך זמן קצר. כשלושת אלפים שנה מאוחר יותר, היפוקרטס, רופא שחי ביוון, הציע טיפול חדשני: חלב אתונות ויין לבן. אבל הטיפול הזה לא עזר, ומאז, במשך רוב הזמן, ניסו לרפא את חוט השדרה באמצעות תיקון חוליות עמוד השדרה. מאז המאות הראשונות לספירה ועד היום מנסים לרפא את חוט השדרה באמצעות ניתוחים של עמוד השדרה – ללא תועלת. בימי הביניים היו מפעילים כוח על עמוד השדרה כדי להשיג את המטרה. במלחמת העולם הראשונה כ-80% מהחיילים האמריקנים עם פגיעה כזו בחוט השדרה נפטרו תוך שבועיים. עם זאת, במהלך המלחמה הזו תועד מידע רפואי רב על הפגיעות האלה ולקחים ממנו הופקו במחצית המאה העשרים.

במשך כל השנים האפיל העדר תנועה בגפיים על ההפרעות שיש לנפגעי חוט השדרה בלב, בריאות, במעיים, בשלפוחית השתן, בעור וברקמות נוספות. ההתייחסות לאותן הפרעות הייתה שולית. במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעו לראשונה לתובנה שהתחלואה והתמותה בעקבות פגיעת חוט השדרה הן תוצאה של המחלה הסיסטמית שהייתה ידועה במשך אלפי שנים, ולא של שיתוק הגפיים כשלעצמו, ולפיכך נדרשת התייחסות מקפת למחלה. ליישום התובנה הוקמו בבריטניה ובארצות הברית יחידות רפואיות שנועדו במיוחד לטיפול בחיילים נפגעי חוט השדרה. ביחידות האלה התפתחה מומחיות רפואית – רפואת חוט השדרה, שהתמקדה במחלה הרב-מערכתית: במניעת סיבוכי הפגיעה בחוט השדרה ובטיפול מוקדם בהם אם הופיעו. לטיפול הרפואי בנפגעי חוט השדרה ביחידות האלה הוכנסו גם מרכיבי רפואת שיקום, שהחלה להתפתח בעולם רק בתחילת המאה העשרים והגיעה לגיבוש במחצית המאה. ביחידות האלה נקבע גם העיקרון שנדרש מעקב רפואי תקופתי למשך כל חיי הנפגעים, למניעת סיבוכים מאוחרים של הפגיעה ולשימור תפקוד מרבי אפשרי בכל זמן.

וראו זה פלא: בעקבות השינוי התפיסתי נפגעי חוט השדרה נשארו בחיים שנים רבות. לא זו בלבד, אלא שהתברר שכשהם ממשיכים לחיות ונמנעים סיבוכים, ברובם חל שיפור משמעותי בחסר העצבי. באנשים שטופלו ביחידה לנפגעי חוט השדרה בסטוק-מנדוויל בבריטניה בין מלחמת העולם השנייה לסוף שנות השישים, הודגם כדלקמן: בין אלה שהיו סמוך לפגיעה ללא תנועה או תחושה תחת הצוואר – 8% הגיעו להחלמה עצבית מלאה או כמעט מלאה; בין אלה ללא תנועה אבל עם תחושה כלשהי – כ-45%; ובין אלה עם תנועות שאינן תפקודיות – כ-75%! רבים מנפגעי חוט השדרה חזרו לחיות חיים עצמאיים עם יכולת לתרום לעצמם, למשפחתם ולחברה. ממצאים דומים הודגמו גם במקומות אחרים.

מאז שנקבע העיקרון הטיפולי ביחידות שנועדו תחילה לנפגעי המלחמה הוא התפשט למערכות בריאות רבות, וגורלם של כלל נפגעי חוט השדרה בעולם הולך ומשתפר ככל שהגישה הטיפולית הזו מוטמעת במקומות נוספים. בין האנשים עם חבלת חוט שדרה שטופלו במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין בין 1962 ל-1992, כמחצית שרדו למעלה משלושים ושש שנים אחרי הפגיעה, נתון המצביע על תוחלת חיים קרובה לזו של כלל האוכלוסייה בישראל באותן שנים. למעלה מרבע מהם הגיעו להחלמה עצבית מלאה או כמעט מלאה. בציון הכולל בסולם SCIM, שמקובל בעולם כיום ככלי מוביל להערכת רמת הביצועים של תפקודי יום-יום בנפגעי חוט שדרה, נרשמה תוספת של כ-70% בעקבות טיפול שיקומי בלוינשטיין. שיפור מדהים בכל התחומים לעומת המצב שהיה לפני הכנסת הגישה הטיפולית הנוכחית.

המשך השיפור במצב נפגעי חוט השדרה תלוי כיום בעיקר בהמשך הטמעה וביישום של הגישה הזו. יש אמנם מאמץ מחקרי נרחב שנועד למצוא ריפוי לחוט השדרה עצמו, אבל עד כה לא פורסם בעולם טיפול בעל יעילות מוכחת בהשגת שיפור תפקודי משמעותי והארכת חיים בבני אדם, ואין תחליף טוב לטיפול הניתן לנפגעי חוט השדרה ביחידות שיקומיות שהתמחו בטיפול בנפגעים אלה.