האספירין כנוגד קרישה

הידעתם כי אספירין הוא התרופה הנמכרת ביותר בעולם? ואולם הפופולריות העצומה שלו אינה נובעת רק מהיותו תרופה לשיכוך כאבים או להורדת חום, אלא דווקא מתכונתו כנוגד קרישה (anticoagulant), כלומר מעכב את קרישת הדם. כיצד הפכה תרופה להורדת חום לנוגד הקרישה המוביל ומי אחראי לכך?

האדם שלזכותו צריך לזקוף את הגילוי, שכנראה הציל ממוות אנשים רבים, הוא ד"ר לורנס קרייבן (Dr. Craven), רופא כללי מהעיר הקטנה גלנדייל שבקליפורניה. לד"ר קרייבן לא היה כל ידע וניסיון במחקר מדעי, אבל הוא היה אדם סקרן ובעל יכולת התבוננות והסקת מסקנות. הוא הבחין כי מטופלים שלעסו אספרגום (מסטיק שהכיל אספירין) לצורך שיכוך כאבים לאחר ניתוח הוצאת שקדים או עקירת שן, דיממו בצורה מופרזת. במאמר שפרסם בכתב-עת מדעי ב-1950 כתב: "במשך 36 שנים ביצעתי במרפאתי מאות מקרים של ניתוחי הוצאת שקדים ופוליפים. הניתוח בוצע בבוקר ובשעות אחר הצהריים המוקדמות המטופלים שוחררו לביתם ללא דימום. לא נתקלתי באף מקרה של דימום, עד שלפני 6 שנים הופיע דימום בתדירות גבוהה אצל המטופלים". ד"ר קרייבן, שהבחין עוד קודם לכן כי אספירין מאריך את הזמן של היווצרות קריש דם (במונחי תוצאות מעבדה: PT-prothrombin time או INR), הסיק כי הסיבה לדימום המוגבר שהופיע אצל המטופלים הוא לעיסת המסטיק אספרגום (Aspergum) שהפך למשכך כאבים פופולרי באותה עת.

בנוסף לכך הוא היה משוכנע, ללא כל בסיס מדעי או ניסויי, כי האשמים בהתקפי לב הם קרישים הנוצרים בכלי הדם וכך עוצרים את אספקת הדם ללב. הצירוף של השערה זו עם התצפית על דימום מוגבר כתוצאה מנטילת אספירין, הוביל אותו למסקנה כי אספירין יכול לשמש כנוגד קרישה.

אף שלא ערך ניסויים קליניים (ולא היה לו ביסוס מדעי ממחקרים של אחרים) החל משנת 1948 הוא נתן מינונים נמוכים של אספירין ל-400 מטופלים. כעבור שנתיים דִווח כי אף אחד מהם לא לקה בהתקף לב. הקורא המודרני עשוי להרים גבה ולתהות האם ייתכן שלמתן תרופה לא יהיו ניסויים מקדימים? ומה עם קבוצת ביקורת? אך למרות השיטה הלקויה, השימוש באספירין כתרופה מניעתית להתקפי לב, שכיח גם היום.

ובלי אנקדוטה אי-אפשר: ד"ר קרייבן הבחין כי נשים לוקות פחות בהתקפי לב מאשר גברים. הוא ייחס זאת לכך שנשים מפונקות יותר ולכן נוטות להשתמש באספירין בכל כאב, בעוד שגברים רואים בנטילת משכך כאבים מעשה לא גברי.

וכיצד פועל האספירין כנוגד קרישה? ידוע כי בשלב הראשון החיוני בתהליך הקרישה לאחר פציעה, טסיות הדם יוצרות צְבָרִים (אגרגטים) המהווים את הפקק הראשוני לעצירת הדם. בנוכחות אספירין בדם, חלק קטן של מולקולת האספירין מועבר לטסית ומונע ממנה להידבק לחברותיה. התהליך הוא בלתי הפיך והטסית נשארת בלתי פעילה למשך כל ימי חייה – כשבוע.

מעניין לציין שתמצית עלי הערבה, המכילה את החומצה הסליצילית, שבה השתמשו לשיכוך כאבים ולהורדת חום, לא ניחנה בתכונה זו ולא מונעת התקפי לב. במאמר הקודם הזכרתי את הכימאי פליקס הופמן, שכדי לעזור לאביו, הכין מהחומצה הסליצילית תרכובת מזיקה פחות לקיבה. שינוי כימי זה לא רק עזר לקיבה, אלא הפך את התוצר – אספירין – לנוגד קרישה. הקבוצה הכימית שאותה הוסיף לחומצה הסליצילית, היא זו המועברת מהאספירין לטסית וכך הופך אותה לבלתי פעילה בתהליך הקרישה.

החומצה הסליצילית, כמו תרופות רבות אחרות, מקורה צמחי, כמו למשל דיגוקסין שמקורו בצמח אצבעונית ארגמנית (purpurea), ששימש במשך מאות שנים באירופה לטיפול בבעיות לב. מדוע הצמח מייצר אותה? ברור לכולנו שהצמח לא מבזבז אנרגיה כדי להוות בית חרושת לתרופות לבני האדם. על תפקידה בצמח אספר במאמר הבא.