לפני שאספר על התרופה הראשונה שנקראה אנטיביוטיקה ועל המדען שגילה אותה, אומר כמה מילים לגבי העקרונות הכלליים שצריכים להדריך כל מי שמחפש תרופה נגד חיידקים: ראשית, צריך למצוא חומרים שהחיידק מייצר והם חיוניים לגוף ולפעילות החיידק ושבלעדיהם הוא אינו יכול להתקיים; שנית, אלו צריכים להיות חומרים שאינם חיוניים לגוף האדם או שאינו יכול ליצרם והוא מקבל אותם מן המזון, ושלישית, כמובן אסור שחומרים אלו יזיקו לאדם.
האם החומר האנטיביוטי הראשון התגלה כתוצאה מפיתוח שיטתי? תוכלו להשיב על כך בעצמכם בסוף מאמר זה.
תחילה אכיר לכם את אלכסנדר פלמינג, רופא ומיקרוביולוג בריטי. פלמינג שירת כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה. אחד הדברים שמאוד הטרידו אותו היה העובדה שחיילים רבים מתו מזיהומים ולא מהפציעה עצמה. באותה תקופה כבר הכירו בחשיבות החיטוי וכבר היו חומרים לחיטוי פצעים, אלא שהם הועילו רק בפציעות שטחיות (בסדרת מאמרים נוספת אכתוב על היגיינה וחיטוי בחדרי הניתוח). בפציעות עמוקות, נזקם היה רב מתועלתם, היות שהם גרמו להרס רקמות פנימיות של הפצוע.
לאור ניסיונו העגום בשדה הקרב, פלמינג הגדיר לעצמו משימת חיים: מציאת תרופה שתהרוג חיידקים אך לא תפגע בחולה. לפני שאספר לכם אם ד"ר פלמינג אכן הצליח במשימה, אסביר מעט על גידול חיידקים.
כדי למצוא חומר שיזיק לחיידקים צריך תחילה לגדל אותם ואז לנסות לעכב גדילה באמצעות חומרים שונים. חיידקים אפשר לגדל במעבדה בתוך נוזל או על ג'ל – חומר מוצק למחצה, בתוך צלחות ייעודיות הנקראות צלחות פטרי. את הג'ל שאותו יוצקים לצלחת מכינים מחומר המופק מהאצה. אָגָר (Agar-Agar) הוא חומר המופק מאצה הנפוצה בחופי מלאיה.
מדוע נוהגים לגדל חיידקים על אָגָר בצלחת פטרי? צמיחה על אגר מאפשרת לנו להבחין בין מושבות של סוגים שונים של חיידקים. אפשר לקחת חיידקים ממושבה שעל צלחת הפטרי ולהעביר לאחרת וכך לקבל תרבית שתכיל רק סוג אחד של חיידקים. ד"ר פלמינג גידל חיידקים פתוגניים (מחוללי מחלות) על אָגָר וניסה למצוא חומר שיעכב את גידולם. כמו כולנו אף הוא הצטנן לעיתים ובאחת מן הפעמים התעטש על צלחת פטרי פתוחה שבה גדלו חיידקים. הוא לא זרק את הצלחת (אולי כי חשב שלהתעטשות שלו אין משמעות) וכעבור ימים אחדים הבחין כי באזור שעליו התעטש לא צמחו חיידקים. האם התגלה "קליע הקסם"?
אכן בנזלת יש חומר מעכב גידול חיידקים, אך למרבה הצער הכמויות של חומר זה בנזלת קטנות מאוד ואי-אפשר להכין ממנו מספיק לצורך ייצור תרופה. אבל ד"ר פלמינג לא התייאש והמשיך בניסוייו. העבודה הייתה מייגעת והוא יצא עם אשתו לחופשה בת שבועיים. צלחת פטרי אחת שבה גודלו חיידקי סטרפטוקוקוס (החיידק הגורם לזיהומים וכן לדלקות גרון) נשארה בטעות פתוחה. כשחזר מן החופשה גילה כי גדלו עליה פטריות והאזור סביב למושבות הפטריות היה נקי מחיידקים. מסקנתו הייתה כי הפטרייה שהחלה לצמוח על הצלחת הפרישה חומר קוטל חיידקים. טעות או רשלנות זו של ד"ר פלמינג היא שהביאה לנו את החומר הראשון שלו קראו אנטיביוטיקה. ד"ר פלמינג קרא לחומר פניצילין על שם הפטרייה שהפרישה אותו ושמה פניציליום נוטטום.
לקוראים זה יראה סתם מקרה ממוזל ואולי חלקם אף ישאלו "על רשלנות במעבדה נותנים פרס נובל?" התשובה נמצאת בציטטות מדבריו של ד"ר פלמינג: ראשית, פניצילין מקורו באבחנה מקרית. היתרון היחידי שלי הוא שלא הזנחתי את האבחנה הזאת; ושנית, אדם מוצא לעיתים משהו שלא חיפש. כשהתעוררתי מעט אחרי עלות השחר ב-28 בספטמבר 1928 בוודאי שלא תכננתי מהפכה ברפואה על ידי גילוי החומר האנטיביוטי, קוטל החיידקים, הראשון, אבל אני סבור שזה בדיוק מה שעשיתי.
האם הגיעה הישועה? האם זה "קליע הקסם" שלו חיכו? התשובה, למרבה הצער, היא "כן ולא". הפניצילין הוא אכן "קליע הקסם" העונה על הקריטריונים שהוגדרו בתחילת מאמר זה, אבל הפעם הראשונה שבה השתמשו בו הייתה ב-1940. מדוע היה צריך לחכות 12 שנים מהגילוי ועד לשימוש הראשון?
התשובה פשוטה: ד"ר פלמינג היה רופא ומיקרוביולוג אך לא ביוכימאי. מדוע זה חשוב? על זה אספר לכם במאמר הבא בסדרה.






8 תגובות
ממש מעניין איך המציאו את התרופות שמצילות כיום את העולם.
אף אני חשבתי שהנושא מענין ולכן כתבתי עליו כמובן לאחר קריאה במקורות שוני
אתם מעלים נושאים מעניינים שלא נמצאים באתרים אחרים
אני משתדלת באמת למצוא נושאים בתחום ההתענינות שלי שאינם שגרתיים. אני מאד שמחה שאתה חושב שהצלחתי. זה בהחלט מעודד אותי להמשיך
הסיומת לקראת הפרק הבא נחמדה. בסגנון הקישור בין הפרקים בסדרות הטלויזיה
אני באמת מנסה לגרום לקורא לרצות לקרוא גם את הפרק הבא
והנה קמה אישיות בין לאומית, בשם טראמפ, שעומד לפרסם גילויים מדהימים בנושא התרופות והחיסונים
קטונתי