ד"ר חבקין – המלאך הלבן

המסקנה מן הרשימה הקודמת על המאבק בכולרה הייתה ברורה: מים ואוכל נקיים והיגיינה טובה הם נשק מעולה נגד הכולרה. אם כן מדוע בכלל יש צורך בחיסון?

כיום, אפילו בארצות מתפתחות, בדרך כלל יש לתושבים גישה למי שתייה נקיים או אפשרות לטהרם על ידי כלור או פשוט על ידי הרתחה. אבל לא כך היה המצב בהודו באמצע המאה ה-19 ואפילו לא בסופה. במחצית השנייה של המאה ה-19 השתוללה מגיפת כולרה בהודו שאיימה להתפשט לאירופה. כזכור לכם, הודו היא מולדת הכולרה, וגם היום לא לכל אזרחי תת-היבשת יש גישה למים נקיים. אף באירופה של אותם ימים לא הייתה מודעות לצורך במים נקיים, על כך קראתם ברשימה הקודמת, ומכאן ברור הצורך בתרופה או בחיסון.

ברשימה זאת אספר מעט על ד"ר מרדכי זאב (ולדימיר) חבקין – האדם שפיתח חיסון נגד כולרה. תחילה אביא מדבריו של הסופר המפורסם צ'כוב, שבמקצועו היה רופא. עיתונאי מאחד העיתונים הידועים ברוסיה בזמנו שאל אותו בעת ריאיון בקשר למגיפת הכולרה, שהחלה להתפשט גם ברוסיה, "מה אפשר לעשות נגד המחלה?" התשובה המפתיעה של צ'כוב הייתה, "יש תרופה (הוא התכוון לחיסון) שאותה פיתח ד"ר חבקין. פה ברוסיה אינו אהוד, אבל באנגליה שמו מפורסם. תולדות חייו מעניינות מאוד".

אפשר לשער כי ד"ר חבקין לא היה אהוד ברוסיה בשל יהדותו. מרדכי זאב היה בן למשפחה יהודית שהייתה מודעת ליהדותה, אבל ללא כל עניין בדת, ואת המעט שידע על היהדות שמע מפי סבו. אך הפוגרומים וההגבלות על מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות לא אפשרו לו וליהודים אחרים להתחמק מהזהות היהודית. בימי הפוגרומים נתפס, כחבר בהתארגנות להגנה עצמית, כשאקדח בידו, ועל כך שילם במספר חודשי עינויים בבית הסוהר. למרות זאת הצליח להתקבל לאוניברסיטה באודסה, לסיים בהצטיינות ולמשוך את תשומת לבו של המדען היהודי איליה מצ'ניקוב. אציין כי כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1908, קיבל איליה מצ'ניקוב פרס נובל לרפואה יחד עם פול ארליך – יהודי אף הוא – על תרומתם להבנת המנגנון החיסוני.

למרות הצטיינותו, ד"ר חבקין לא הצליח לקבל משרה באוניברסיטה ברוסיה, ופרופ' מצ'ניקוב סייע לו להתקבל במכון פסטר בפריז, שבו עסקו רבות בפיתוח חיסונים. פסטר עצמו עסק בפיתוח חיסונים (הידוע שביניהם הוא החיסון נגד כלבת) ואף פיתח בשעתו חיסון נגד מחלת הכולרה בעופות. ד"ר חבקין נמשך לעיסוק בשטח זה, וכך בעת אחת ההתפרצויות של הכולרה בסוף המאה ה-19 (במאה ה-19 היו ארבע התפרצויות) פיתח את החיסון נגד המחלה. למען האמת, זה לא היה החיסון הראשון שפותח נגד מחלה זו בבני אדם. כעשר שנים קודם לכן פיתח חיסון כזה הרופא ספרדי ד"ר ג'אים פָּרָאן, אלא שתופעות הלוואי של התכשיר שפיתח היו קשות מאוד ולכן לא ניתן היה להשתמש בו. התכשיר הראשון שבו ניתן היה להשתמש היה זה שפיתח ד"ר חבקין. את הניסוי הראשון על תרכיב החיסון ערך ד"ר חבקין על עצמו ועל אנשי רפואה ומדענים בסביבתו הקרובה. לאור הצלחת הניסוי היה בטוח שבידיו חיסון שיוכל למנוע את המחלה. כאשר פרצה מגיפה ברוסיה הצארית ב-1892 הציע ד"ר חבקין את עזרתו, אך הצאר העדיף נתינים מתים על פני קבלת עזרה מיהודי.

שנה לאחר מכן פרצה מגיפה בהודו. השגריר הבריטי בפריז, דופרין, יעץ לממשלת בריטניה להיעזר בשירותיו של ד"ר חבקין כדי למנוע את התפשטותה. חבקין הגיע להודו ולאחר שהצליח לרכוש את אמון ההודים באדם הלבן הזר, ניהל מבצע חיסונים רחב-ממדים ומוצלח במשך שנתיים וחצי (ראו בתמונת הכותרת). בעקבות הצלחת המבצע, ד"ר חבקין נקרא בהודו "המלאך הלבן".

אך בזאת לא הסתיימה מלאכתו של חבקין. שלוש שנים לאחר מכן פרצה מגיפת דבר בהודו, ושוב הוזעק חבקין לעזרה. החיסון של חיידקים מוחלשים שהצליח לפתח נגד מחלת הדבר ובו חוסנו למעלה ממיליון הודים הוריד מאוד את התמותה במגיפה. למרבה הצער, בזמן מבצע החיסונים הגדול התרחשה תקלה חמורה ובעקבותיה פרשה שבשעתה נקראה "פרשת דרייפוס הקטנה". תשעה עשר בני אדם שקיבלו את החיסון נגד הדבר מתו מהרעלת טטנוס. שאר האנשים שחוסנו באותו היום לא חלו, ובֵירור העלה כי הסיבה לזיהום בחיידק הטטנוס הייתה זיהום באחד מבקבוקי החיסון שהוכן במעבדתו של חבקין. הוועדה הממשלתית שהוקמה לצורך הבירור גילתה כי ד"ר חבקין שינה את תהליך החיטוי (סטריליזציה) של החיסון והחליף את החיטוי באמצעות חומצה קרבולית (פנול) בחיטוי על ידי חום. בתהליך החיטוי בחום השתמשו במכון פסטר כבר כשנתיים, אך התהליך לא היה ידוע לבריטים. הם החליטו כי הבקבוק זוהם במעבדתו של חבקין כתוצאה מתהליך חיטוי לא נאות ופיטרו אותו ממשרתו כמנהל מעבדת החיסון נגד דבר. בוש ומושפל עקר ד"ר חבקין לאנגליה, אך לא מצא בה את מקומו בשל המוניטין השלילי שרדף אחריו.

אבל גם לבישי מזל, לפעמים יש מזל. דעתו של ויליאם ג'ון סימפסון, שהיה פרופסור לרפואה באחת מהאוניברסיטאות החשובות באנגליה, לא הייתה נוחה ממסקנות הוועדה הממשלתית. הוא חקר היטב את כל התהליך שעברו בקבוקי תרכיב החיסון והגיע למסקנה כי הזיהום לא התרחש במעבדה, אלא במקום מתן החיסון. הנימוקים המדעיים שלו לא הצליחו לשכנע, אך פרופ' סימפסון לא הִרפה, ובירור נוסף העלה כי המלקחיים ששימשו לחליצת הפקק מבקבוקי החיסון נפלו מידיו של אחד העובדים במרפאה אל הרצפה המזוהמת. אותו עובד התרשל ולא חיטא את המלקחיים לאחר הנפילה, וזו הייתה הסיבה שעלתה ל-19 אנשים בחייהם ולאי הצדק הגדול שנגרם לד"ר חבקין. למרות טיהור שמו, הקריירה של חבקין נפגעה קשות: הִתירו לו לחזור למשרתו בהודו, אך לא הִתירו לו לערוך ניסויים בחיסונים. פרשה זו היא כנראה הסיבה לכך שלא קיבל פרס נובל. כדאי לציין שבהודו הוא זוכה להערכה עד היום. לאחר מותו ב-1930 הוציאו ההודים בול לזכרו ואף הוקם מכון ביולוגי בהודו הנושא את שמו.

ד"ר חבקין הקדיש את שארית ימיו לעם היהודי. הוא אסף כספים למען נפגעי הפרעות ברוסיה ולמען חינוך יהודי. את רכושו הוריש לישיבות במזרח אירופה.

סיפורו של ד"ר חבקין אמנם תם, אך מקבץ רשימות זה המיועד לזכרו עדיין לא הושלם. ברשימה הבאה אביא מעט ממה שנכתב עליו בימי חייו ולאחר מותו וכמו כן על הכולרה בארץ ישראל.