דמנציה – סיפור אישי

"אני לא דמנטי, תשאלי את מי שאת רוצה", אמרתי לאשתי במהלך ויכוח החוזר על עצמו פעמיים- שלוש בשבוע.

"אתה דמנטי ואתה יודע את זה", ענתה.

"היא הנותנת! דמנטי לא יודע שהוא דמנטי; אני יודע, משמע – אני לא דמנטי".

"זה שאתה חכמולוג, לא אומר שאתה לא דמנטי", פסקה אשתי.

ואולי, אמרתי לעצמי, אני באמת דמנטי. איך יודעים?! שואלים את גוגל.

להלן רשימת "הסימנים שעלולים להצביע על תחילת דמנציה" כפי שמצאתי בגוגל. ניסיתי לאבחן את עצמי, בכנות האפשרית, מבעד לערפילי הדמנציה.

הסימנים והרלוונטיות

1. ירידה בזיכרון לטווח קצר

על מלא

2. קושי בביצוע פעילויות הקשורות בחישוב

על מלא

3. קושי בפעולות הדורשות פעולות בשלבים

במידה מסוימת

4. קושי במשימות שהיו שגרתיות

במידה מסוימת

5. שִכְחַת חפצים במקומות שאינם אופייניים

על מלא

6. החבאת חפצים יקרי ערך או טענה שנגנבו

ממש לא

7. קושי בשליפת מילים

במידה מסוימת                              

8. קושי בכתיבה – כתב יד או הקלדה

במידה מסוימת

9. בלבול של זמן ומקום

במידה מסוימת

10. שינויים תכופים במצב הרוח

במידה מסוימת

11. חשדנות                

 ממש לא

12. חרדה

במידה מסוימת            

13.חוסר סבלנות

מאז ומתמיד                

14. ירידה בקשרים החברתיים

 מאז ומתמיד

15. עייפות, נפילות, ירידה במשקל

במידה מסוימת

מתוך חמישה-עשר הסימנים, שניים היו איתי מאז ומתמיד. לא נראה לי הוגן לזכות את הדמנציה בליקויי אופי מלידה; שלושה אחרים אפיינו אותי "על מלא", מה שמתקזז עם שניים ש"ממש לא". אם כן, לפי יתר שמונת הסימנים אני דמנטי "במידה מסוימת".

מה זה אומר? מחד גיסא, מעמדת החכמולוג, יכולתי לטעון שמעל גיל ארבעים כולנו דמנטיים, במידה כזו או אחרת; מאידך גיסא, מעמדה של יושרה אינטלקטואלית – עליי להודות שאשתי צודקת (כרגיל), ואני אומנם דמנטי, במידה מסוימת.

אז מה עושים? את התשובה קיבלתי באותו ערך בגוגל, לאמור: "אבחון מוקדם של המחלה מאפשר טיפול תרופתי לשלב זה (אף שאין פתרון תרופתי למחלה, לצער כולנו)…".

האמצעי היחיד המוסכם על הכול, לעיכוב התפתחותה של המחלה הממארת הזו, הוא לאתגר את המוח בפעילות אינטלקטואלית, וזה מה שאני מנסה לעשות בכתיבת מאמר זה.

לאלה שאבחנו את עצמם ומצאו אחד או יותר מן הסימנים דלעיל, אציע תנחומים חלקיים. בספר "פרדוקס החוכמה", שהמוטו שלו: "איך הנפש מתחזקת ככל שהמוח מזדקן", מתאר אלחנן גולדברג, בין השאר, את התנהלותם של מנהיגים בעלי שם עולמי, שהוסיפו להנהיג בעוצמה בגיל של זקנה מובהקת, גם כאשר לקו בדמנציה ו/או אלצהיימר. ואלה המנהיגים: רונלד רייגן, אדולף היטלר, יוסף סטאלין, ולדימיר לנין, מאו טסה-דונג, וודרו וילסון, פרנקלין דלאנו רוזוולט, וינסטון צ'רצ'יל, מרגרט טאצ'ר ובוריס ילצין.

אותי זה לא ניחם.