כיצד הציל ד"ר סנואו את תושבי לונדון ממגפת הכולרה

ברשימה הקודמת הבטחתי לספר כיצד התגברו על מגפת הכולרה בימים שבהם לא ידעו עדיין על קיומם של חיידקים. לשם כך עליי להכיר לכם את ד"ר סנואו.

הימים הם ימי המהפכה התעשייתית (התחוללה מאמצע המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19) שהביאה לעיור מואץ. כפריים רבים הגיעו לעיר בעקבות היצע העבודה הגדל בה, לעומת הירידה בהיצע העבודה בכפרים. תהליך העיור גרם לצפיפות אוכלוסין גדולה בערים הגדולות דוגמת לונדון. כל מי שקרא את ספרו של מרק טוויין, "בן המלך והעני", זוכר בוודאי את תיאור רחובותיה של לונדון: "לונדון עיר גדולה לאלוהים הייתה בשעתה… רחובותיה היו צרות (כך במקור), מעוקלות ומלאות רפש…" (תרגם א"ד מרקסון).

מספר התושבים בעיר עלה במהירות גדולה יותר ממספר מקומות המגורים. בשכונות העוני הצטופפו משפחות אחדות בחדר אפל אחד ללא שירותים. את הצרכים עשו בסירי לילה ואת תוכנם השליכו בבוקר לרחוב. גם אספקת מים לבתים לא הייתה. בתחילת המאה ה-19 המצב שופר מעט – הוקמה מערכת ביוב שפתרה את בעיית השפכים ברחוב, אך לא את בעיית מי השתייה. היות והשפכים הגיעו בסופו של דבר לתמזה, הנהר הזדהם. אומרים שהסירחון שעלה ממימי התמזה היה כה גדול, עד כי לא ניתן היה לקיים דיונים באולמות הפרלמנט בצד הפונה לגדת הנהר. תושבי האזורים העניים שאבו מים לכל צרכיהם מהנהר, אבל באזורים אמידים יותר היו משאבות בפינות הרחוב ומהן שאבו מי תהום לצורך שימוש ביתי.

צפיפות גדולה ותנאי היגיינה גרועים הם קרקע פורה להתפשטות מגפות, ואכן בשנת 1854 פרצה מגפת כולרה בלונדון. יותר מ-10,000 איש נספו במגפה זו מתוך כמיליון תושביה – כאחוז אחד. מספר זה קטן בהשוואה למספר המתים במגפת הדבר שהתחוללה כמאה שנים קודם לכן ובה נספו 20% מתושבי לונדון – 100,000 מתים מתוך חצי מיליון התושבים. המיוחד במגפת הכולרה הייתה העובדה שהמתים במגפה התגוררו באזור מוגדר בלונדון, בעוד שמגפת הדבר התפשטה בכל העיר ואף הגיעה לאזורים הכפריים בסביבת העיר. מה גרם למגפה להשתולל דווקא באזור מסוים מאוד בעיר? מי גילה את אופייה זה של המגפה וכיצד הגילוי סייע להביא לסיומה?

עתה הגיע הזמן לספר מעט על ד"ר ג'ון סנואו. הוא נולד בשנת 1813, בן בכור למשפחה ענייה באזור יורק. אביו היה פועל במחסן פחם ביורק. הודות לחריצותו הצליח האב להפוך לבעל חווה קטנה בכפר מצפון ליורק. הוא שאף שילדיו יתקדמו ולכן שלח אותם לבתי ספר, דבר שהיה נדיר בימים שבהם ילדים נשלחו לעבודה בגיל צעיר מאוד. ג'ון הצעיר בלט בנטייה למתמטיקה, אבל הפך לשוליה של רופא כי ממתמטיקה אי-אפשר להתפרנס. לאחר מספר שנים כשוליה, עבר ללונדון (1836) והשלים את הכשרתו כרופא מנתח בבית חולים בעיר. ניתוחים בוצעו אז ללא הרדמה וד"ר סנואו היה מחלוצי השימוש באֶתֶר לצורך הרדמה בזמן ניתוח ואף כתב ספר חשוב בנושא. אלא שהאתר הוא חומר מסוכן, דליק מאוד ומתפוצץ בקלות. כשהתגלתה יכולת ההרדמה של כלורופורם, שאינו דליק ואינו מתפוצץ, עברו להשתמש בו. ד"ר סנואו התמחה בהרדמה המורכבת עם כלורופורם ואף פרסם מאמר על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בעת שימוש בכלורופורם כחומר הרדמה.

אבל מה הקשר של ד"ר סנואו לכולרה? כחוקר סקרן הוא ניסה להבין מה חולל את המגפה המשתוללת בלונדון (1854), שפגעה בעיקר ברובע סוהו. בתקופתו ההנחה הרווחת הייתה כי מגפות נגרמות על ידי "מיאזמה" – אוויר רע. ד"ר סנואו לא האמין בתאוריה זו. לדעתו המחלה הועברה במי השתייה והוא חיפש ראיות שיבססו את הנחתו זו. חשוב לזכור כי רק למעלה מ-10 שנים לאחר מגפת הכולרה בלונדון, גילה פסטר את הקשר שבין חיידקים למחלות וכמובן ד"ר סנואו לא ידע כי חיידק הוא הגורם למחלה. נטייתו מילדות של ד"ר סנואו למספרים, המשיכה גם בבגרותו. הוא החליט לציין על מפת רחובות לונדון את הבתים שבהם גרו אנשים שמתו במגפה. לשם כך עבר מבית לבית בשכונה, בירר את מצבם הבריאותי של בני המשפחה, בירר אם מי מהם לקה בכולרה ומי מת מהמחלה. לאחר שסיים את תהליך המיפוי התקבלת מפה שבה בתי האנשים שמתו מהמגפה סומנו באדום. המשאבות בפינות הרחוב סומנו בסמלי ברזים כחולים.

מהמפה אפשר היה ללמוד כי רוב המתים גרו ליד המשאבה בפינת רחוב ברואד. ד"ר סנואו חשד שקיים זיהום נקודתי של המים במשאבה זו היות ובבתים שניזונו ממשאבות אחרות בסביבה, התחלואה הייתה נמוכה ביותר. באזור המשאבה הזו הייתה גם מבשלת שיכר שאיש מעובדיה לא לקה בכולרה, היות והעובדים שתו בירה ולמבשלת השיכר הייתה באר משלה. חברי הקהילה המקומית השתכנעו מדבריו, שברו את ידית המשאבה והמגפה בשכונה פסקה. עדיין נותרה שאלה פתוחה: מה היה המקור הראשוני לזיהום המים? אנשי העירייה בדקו היטב ומצאו כי הביוב אינו מזהם את מי התהום המספקים מים למשאבה זו והמגפה לא פרצה מחדש עם ההפעלה המחודשת של המשאבה.

את הפתרון לבעיה סיפק הכומר ויטהד שהמתים נמנו עם קהילתו. הוא ביקר בבתי כל בני הקהילה שנפטרו בגלל המגפה. היו אנשי דת שסברו כי המגפה באה על הקהילה כעונש על התנהגות בלתי ראויה, אך לא כך סבר הכומר ויטהד. הוא ידע שבני קהילתו לא היו נוצרים פחות טובים מאבותיהם ומתושבי השכונות האחרות בלונדון. הם גם שיפרו את דרכיהם בעקבות המגפה ובכל זאת היא לא פסקה. הכומר ויטהד נזכר כי בגלל עומס ביקורי התנחומים בשל המגפה, הוא לא ביקר בביתו של תינוק שנפטר ימים אחדים לפני פרוץ המגפה. לכאורה לא נראה כל קשר בין מות התינוק למגפה, אבל בשיחה של הכומר עם אימו של התינוק, התברר כי התינוק שלשל והקיא ולא הצליח לבלוע דבר. סימני מחלתו של התינוק דמו מאוד לסימני כולרה. האם האומללה השליכה את החיתולים הצואים של התינוק ואת כל בגדיו לבור הספיגה בחצר. בניגוד למקובל, בור ספיגה זה היה מחובר למערכת הביוב העירונית, ובבדיקה שנערכה בעקבות ביקורו של הכומר ויטהד, נמצאו בצינור המחבר סדקים שדרכם חלחלו נוזלים לבאר שאליה הייתה מחוברת המשאבה. התינוק האומלל היה המקור להתפשטות המגפה, והתאוריה של ד"ר סנואו על דרך התפשטות המחלה, הוכחה כנכונה.

המסקנה ברורה: מים ואוכל נקיים והיגיינה טובה הם הנשק כנגד הכולרה. אם כך מדוע יש צורך בחיסון? תשובה על כך אשתדל לתת במאמר הבא כשאספר סוף סוף על ד"ר חבקין.