כולירה בקהילות יהודיות באירופה

כפי שכתבתי בסוף הרשימה הקודמת, מחלת הכולירה הגיעה לאירופה עם תנועת הסוחרים ואנשי הצבא. את רשימתי זאת אקדיש לנקודה היהודית של המגפה.

בדרכה של מגפת הכולירה מאסיה לאירופה היא היכתה ב"תחום המושב" של היהודים. "תחום המושב" היה רצועה במערב האימפריה הרוסית שבה הותר ליהודים לחיות. בתחום המושב חיו מיליוני יהודים בעוני מחפיר בעיירות קטנות וצפופות. כל מי שקרא את סיפורי סופרי התקופה יודע כי הזוהמה והחוליים הנלווים לדלות ולצפיפות אפיינו את חיי היהודים בתחום המושב. ברור אם כך מדוע המפגש בין יהודי העיירה הדלים וחיידק הכולירה היה קטסטרופלי. קהילות תחום המושב הוכו בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים ביותר. מתיאור זה תוכלו להבין את מה שאספר בקטע הבא.

המגפה הגיעה לוילנה בירת ליטא, שבה שכן תלמיד חכם צעיר ר' ישראל ליפקין, שלימים נודע כר' ישראל מסלנט, אבי תורת המוסר. אל חשש, אין בכוונתי לספר על חייו או על משנתו של ר' ישראל מסלנט. אני רוצה לספר על שאירע ביום הכיפורים שנת תר"ט (1848) בבית הכנסת הגדול בוילנה, שבה השתוללה באותה עת מגיפת כולירה.

על הדוכן בבית הכנסת ניצב ר' ישראל, שאמנם כבר היה ידוע כתלמיד חכם, אך היה עדיין צעיר ואף משרת רב לא הייתה לו. הוא עמד לפתוח בדרשת יום הכיפורים. להפתעת כל המתפללים, שביניהם היו גם רבנים ידועים, התלמיד החכם הצעיר לא החל לדרוש על הנושאים הנהוגים בדרשות יום הכיפורים. הוא לא דרש מהמתפללים לחזור בתשובה כדי להסיר מעליהם את עול הגזירה של הכולירה המשתוללת אלא פסק: "על דעת המקום ברוך הוא, כל אחד ואחד חייב ביום הכיפורים הזה לאכול ולשתות, שאם לא יאכל וישתה יש חשש של סכנת נפשות". ר' ישראל פעל לפי העיקרון המוזכר בגמרא "פיקוח נפש דוחה את התורה כולה" (פרט לעבודה זרה וגילוי עריות). לפני הצהרה זו התייעץ ר' ישראל ברופאים, ומהם הבין כי הצום, המחליש את האנשים, מקטין גם את יכולת העמידה שלהם בפני הכולירה.

ר' ישראל ידע שאין תחליף לדוגמה אישית, ובעודו עומד על הדוכן הוציא פרוסת עוגה, קידש על היין, בירך "בורא מיני מזונות" ואכל לפני כל הקהל.

אתם בוודאי יכולים לדמיין לעצמכם את אשר התרחש בבית הכנסת. דבריו של ר' ישראל עוררו התנגדות. איש לו ציפה לתעוזה כזאת מאדם שהוא אמנם תלמיד חכם, אבל צעיר, ועוד בעיר שרבים בה גדולי תורה.

הבאתי את הסיפור הזה לא כדי לספר על אומץ לבו של אדם צעיר, שעשה את שחשב שצריך לעשות כדי להציל את קהילתו, אף שידע כמה חריפות תהיינה התגובות. הבאתי אותו כדי לספר עד כמה חמורה הייתה המגפה ומה גדול היה החשש ממנה.

אף שאין לי כישורי טלפתיה אני בכל זאת מצליחה לראות את השאלה המתרוצצת במוח של לפחות חלק מן הקוראים: "מה, הוא לא חשב לייעץ להם לרחוץ ידיים בסבון? הרי בזמן מגפת הקורונה הייתה המלצה חד-משמעית לרחוץ היטב את הידיים בסבון או לחטא אותן באלכוג'ל אחרי יציאה מהשירותים. אפילו הופצו סרטוני הדרכה שלימדו אותנו כיצד לרחוץ ידיים".

השאלה מוצדקת, אבל כדאי להתחשב בתאריך שבו התרחש סיפורנו. באותו יום הכיפורים שבו עמד ר' ישראל מסלנט על הבמה (בשנת 1848), בעולם מדע הרפואה עדיין לא ידעו מי הם מחוללי מחלת הכולירה ומחלות מידבקות אחרות. כיום כל ילד יודע שעליו לרחוץ היטב ידיים בסבון לאחר יציאתו מהשירותים. כדאי לזכור שרק שנה לפני אותו יום כיפורים החל ד"ר זמלווייס במלחמתו נגד הזוהמה במחלקות היולדות ובעד הצורך לרחוץ ידיים היטב בחומר ניקוי (לא סבון ואף לא אלכוג'ל כפי שאנו נוהגים היום, אלא מי כלור-אקונומיקה). אמנם הרגלי ההיגיינה של היהודים היו טובים מעט משל הסביבה, בשל הצורך ליטול ידיים לפני הארוחות ולאחר היציאה מהשירותים, אך זה כמובן לא הספיק כדי למנוע הדבקות, היות שלא השתמשו בשום אמצעי חיטוי.

כיצד התגברו על מגפת הכולירה באותם ימים שבהם לא הכירו את החיידקים? על זאת ועוד אספר ברשימות הבאות.