ניסויים קליניים מעוררים גלי תמיהות

במאמר קודם שבו דנתי בקושי הגלום בחקירה מדעית על השפעת הטכנולוגיה, רמזתי על אמונת החוקרים בדבר כוח השפעת התודעה על תוצאות המחקרים בניסויים קליניים המתגלה בדרישה לבצע אותם ב"סמיות כפולה", כלומר, בעזרת תרופות דמה (פלצבו). לפי הנוהל הזה מונעים גם מהחוקרים וגם מהנבדקים ידיעה שיכולה כנראה להשפיע על תוצאת הניסוי. בדיקת השפעתה של תרופה כאשר החוקרים או הנבדקים יודעים מי נוטל את התרופה הנבדקת, אינה נחשבת כבדיקה קלינית מבוססת. נראה כאילו מדיניות זו יכולה להיות מוצדקת רק אם החוקרים מאמינים שיש סיכוי (בלתי נשלט אלא אך ורק באמצעות הסתרה ומניעת ידיעה) שאירועים שכליים של בני אדם יכולים להשפיע על תוצאות של שימוש בתרופות או על בריאותם.

מן הראוי לא לקפוץ ולהסיק שאני טוען שיישום שיטת הסמיות הכפולה מבטא בהכרח אמונה בכוחה המרפא של התודעה ללא היעזרות בתרופות. השפעה על תוצאות של שימוש בתרופות יכולה להיות גם השפעה על אופן השימוש בתרופות, כלומר על התנהגות המטופלים ולא רק השפעה ישירה של התודעה על בריאות הגוף. למשל, אם נבדקים בניסוי קליני, היודעים שהם מקבלים תרופה ממשית, יזלזלו כתוצאה מידיעתם זו בטיפוח בריאות גופם, ידיעתם עלולה להשפיע על בריאותם מבלי שהשפעה זו תיחשב כמקרה מוכח של השפעה ישירה של השכל על הגוף. אבל, במקרה זה ההשפעה היא הפוכה למטרת הניסוי.

מתעוררת כאן שאלה נוספת. נניח שנערך ניסוי קליני מקיף ומוצלח מאוד על שימוש בתרופה למטרת ריפוי ממחלה מסוימת. מדוע התרופה יוצאת ל"שוק" וחולים אינם מונחים להשתמש בה בדיוק באותם תנאים כפי שהשתמשו בתרופה בבדיקת הצלחתה? האם לא ברור שהצלחת הניסוי תלויה בתנאי הניסוי ולכן שימוש בתרופה המוצלחת בתנאים השונים מתנאי הניסוי הקליני עלול להביא לכישלון התרופה? האם אופן השימוש בתרופה אינו רלוונטי לסיכויי הצלחתה?

נוצר כאן מצב מטריד ומדאיג. או שניסויים קליניים מבוססים על האמונה באפשרות של יכולת האדם לרפא את גופו בעזרת שכלו, ואז הצורך בתרופות מתערער, או שהשימוש המקובל בתרופות שעברו בהצלחה ניסוי קליני ללא חזרה מדוקדקת על תנאי הניסוי הוא שימוש מרושל ולא מבוסס בקפידה על הניסוי ואז כוחו של השימוש המרושל בתרופה לא נבדק בניסוי.

האם יש כאן ביטוי לבסיס אמפירי לאמונה ביכולת האדם לרפא מחלות בעזרת שכלו, או שזאת אמונה סמויה שתפסה את ליבם של הרופאים מבלי שמחקר ממשי יבוצע ויאשר אותה? ייתכן שהחוקרים בתחום השפעת התרופות על בריאות גופנו, מכירים, ללא הצהרה גלויה, בניסיון אמפירי שתומך בביקורת על ניסויים קליניים ללא סמיות כפולה (כלומר, מפני שהם "מזוהמים" בתודעה סובייקטיבית של המשתתפים בהם).

עליי להזכיר כאן את עמדתו של ברטרנד ראסל (בספרו מ-1948 על הידיעה האנושית) לגבי ביסוס השימוש בהתנסות סובייקטיבית בכל התצפיות במדע המודרני, עמדה שתוארה ושנדונה בהרחבה במאמריי הקודמים על אפשרות כינונו של מדע השכל שלא באמצעות חקר המוח. יתירה מזו, ראסל טען שהצלחת המדע האמפירי המודרני, למרות הבסיס הסובייקטיבי של כל תצפית אנושית, היא הוכחה אמפירית בדבר קיומה העובדתי של תופעה שכלית כללית מבוססת, מוכחת או מאוּששת, שעליה מבוססים כל המחקרים האמפיריים. תופעה מסוימת שכזו היא דוגמה לגילוי האפשרות לכינונו של ידע ציבורי על בסיס ידיעה אישית. וראסל טען (שם) שכל ידע ציבורי מתחיל כידע אישי.

כלומר, אם יש להימנע מלהסתמך על ניסויים (בבדיקת כוח הריפוי של חומרים נתונים) "המזוהמים" בידיעה של המשתתפים בהם, אז כנראה ידועות לנו בפועל קיומן של תופעות שכליות ואין אנו מבטאים זאת בגלוי. כלומר, למרות ההתנגדות הגלויה של רבים כלפי פיתוח מדע השכל, חוקרי הרפואה, בנוהלי הניסויים הקליניים לפחות, מעידים שהם אולי מאמינים בקיומן של תופעות שכליות שמן הראוי להתחשב בהן על מנת לוודא שיש לתרופות, שעברו בהצלחה ניסויים אלה, תוצאות מבוססות.

אם לחשש לגבי השפעה של המשתתפים בניסוי על תוצאות ניסויים קליניים אין בסיס אמפירי אמין, אבל רק איננו מתנגדים לשימוש המרושל בתרופות הרפואה המודרנית, אז רפואה בגישה כזו, למרות כל הצלחותיה המדהימות, מעוררת שאלה קשה. ייתכן שהדים לכך באים לידי ביטוי בימים אלה בטענות המושמעות ברשת על תופעות הלוואי של החיסונים המיוחדים כנגד הקורונה שפותחו בשנים האחרונות. מובן שעליי להוסיף הסתייגות: כל זה נכון בהנחה שאין פגם בניתוח שלי של משמעות מדיניות הניסויים הקליניים שהוצג במאמר הנוכחי.