לאחרונה, לנוכח האלימות הפושה בבתי חולים נגד הצוותים הרפואיים, עוסקים גורמים רבים וכן אמצעי התקשורת השונים, במציאת דרכים למיגור האלימות. ובהחלט טוב שעוסקים בכך. בין הפתרונות המוצעים: הקמת תחנות משטרה בבתי חולים, תגבור אנשי אבטחה ועוד.
אין ספק שזהו נושא חשוב ושיש לעשות את כל האפשר כדי למנוע תופעות נלוזות אלה, אולם לצערי, אף גורם שעוסק בנושא האלימות בבתי החולים, לא מדבר על כך שיש גם לבדוק האם ניתן לשפר את תהליך הקבלה והטיפול בחולים בחדרי מיון ובכלל, גם כאמצעי לשיפור שירות, גם למניעת כאב וסבל מיותרים, גם למניעת הדבקה במחלות, וגם בין השאר לסייע בצמצום באלימות.
נדרשתי לנושא זה כאשר לפני ימים אחדים נאלצתי להגיע לחדר מיון, בשל גרגר שנכנס לי לעין וסירב לצאת. לא הועילו שטיפה והדמעות הרבות שזלגו להן. הכאב המציק גבר והעניין לא הסתדר מעצמו וכאמור, לאחר כמה שעות פניתי לחדר מיון.
החוויה בחדר המיון הייתה מאוד לא נעימה, ולהן תיאור של מה שהתרחש שם:
עם ההגעה לבית החולים יש תור להירשם לחדר המיון, המתנה שאורכת כ-20 דקות. משם מופנים לעמדת אחות שאינה מאוישת וממתינים כשעתיים, שבמהלכן אין עם מי לדבר או לברר מה הלאה ולהבין למה לצפות. כשמגיעה אחות לעמדה, לשניות ספורות, היא חסרת סבלות, לא עונה על שאלות ולא מספקת תשובות.
לאחר המתנה של כשעתיים הופניתי למחלקת עיניים בבית החולים. דרך מסדרון חשוך הגעתי לדלת סגורה, שהכניסה אליה אפשרית רק עם הקשת קוד. על הדלת נכתבה בקשה לא לצלצל בפעמון.
לאחר המתנה של כחצי שעה, כשלא היה לי ברור אם הגעתי למקום הנכון ואם יש מישהו במחלקה, העזתי בחשש רב לצלצל בפעמון, ענתה לי אחות בחוסר סבלנות, שאכן הגעתי למקום הנכון ועליי להמתין עד שיפנו אליי.
לאחר המתנה של מעל לשעה, יצא רופא ואמר שהוא לא יוכל לקבל אותי, כי הוא צריך להגיע לחדר ניתוח ובעצם הוא ממתין למרדים. התחננתי שיקבל אותי לפני הניתוח, תוך שאני מתייפחת בבכי מהסבל, מהכאב, מהייאוש שבהמתנה, מחוסר הטיפול. הרופא שהיה עד לסבלי ולכאבי הבטיח להשתדל, ובאמת לאחר כ-20 דקות קיבל אותי.
הוצאת הגוף הזר מהעין נמשכה 10 שניות. עוד כ-5 דקות נדרשו למלא ניירת.
אני תוהה האם זה כורח המציאות להמתין כ-5 שעות לטיפול שנמשך 5 דקות? תחושתי היא שאפשר אחרת.
ברוב השלבים בתהליך הקבלה וההמתנה לרופא, שהיתי בחברתם של אנשים חולים רבים, ובצפיפות שלא תורמת לבריאות בכלל ובתקופת קורונה בפרט.
המצער הוא שאיש לא מדבר, לא בוחן או מעלה את האפשרות לשיפור השירות. ייתכן שהשקעת משאבים בעוד רופא תורן, תניב תוצאה עדיפה על תגבור בשוטר נוסף, ואולי אפשר גם וגם.
אני פונה לכל מי שעוסקים בנושא – אנא תנו דעתכם כיצד אפשר למגר את האלימות בבתי החולים ובמקביל כיצד ניתן לייעל ולשפר את השירות בחדרי המיון.
19 תגובות
מי שלא חווה זאת אישית לא יבין
נורא ואיום
בושה וחרפה למערכת הבריאות
ועוד יותר להנהגה שמתקצבת את המערכת הזאת
רב הפונים למיון בבתי חולים חווים חוויות דומות ומקבילות, מעבר להמתנה ממושכת חוסר סבלנות וחוסר יחס אישי הם המקשים ביותר,
מן הסתם כשפונים למיון בבית חולים מרגישים לא טוב, כאובים, חולים וסף התסכול של החולים בכי רע, כשפונים לצוות בשאלה הם לא מוכנים להתחייב ולא נותנים תשובה שתיתן לחולה תקווה וזאת כמובן בעייה גדולה,
לכן אלימות בכל מקרה לא!!! אבל חשיבה מה גורם לאלימות והאם ניתן למנוע אותה או לפחות לצמצם זה בהחלט כן!!
צודקת באופן מוחלט הגב' נעמי דדון. מלבד בעיות אובייקטיביות שמהן סובלת מערכת הבריאות (המוצלחת בעיקרה) בישראל, המערכת, במשך השנים, התמלאה בשחיתות. בבתי החולים רופאים בכירים מנצלים את הצעירים. קביעת תורים לבדיקות חיוניות נדחית בכוונה כדי שהמטופלים שיש בידם לשלם יפנו לרפואה פרטית. רופאים לא מתביישים לגבות 1500 ש"ח או אף יותר על ביקור או ייעוץ שנמשך כרבע שעה. בחדרי מיון שוררת הפקרות שאין לה דוגמה. על כן לא יפלא שלעתים חולים או קרובים של חולים מאבדים את עשתונותיהם ונעשים אלימים. כיוון שמקצוע הרפואה הוא מקצוע שאי אפשר לפקח עליו בשל לקונה מקצועית, אי אפשר לשנות מציאות זו באף דרך בעלת סיכוי להצליח במשטר דמוקרטי. לכן בתי הספר לרפואה בישראל מגבילים את עצמם בכמות הסטודנטים לרפואה. לכן אי אפשר לשנות את אורך המשמרות של המתמחים בבתי החולים.
אתם מצפים משר בריאות כמו הורביץ' שישנה משהו? או משר אוצר כמו ליברמן שיתערב בעניין? חלומות באספמיא. זה כנראה גורלנו.
דווקא לי אין תלונות על מחלקת המיון בסורוקה. באפריל השנה הייתה לי בעייה בגב כתוצאה מחכלה בשריר. הופניתי למיון. הקבלה ארכה 10 דקות, לאחר מכן תוך 5 דקות התקבלתי למיון אורתופדי ושם טופלתי במקצועיות וביעילות ותוך 20 דקות שוחררתי כאשר הבעייה שהייתה לי נפתרה לגמרי. חדשיים מאוחר יותר הופניתי למיון סורוקה לקבל טיפול דחוף בעין. במיון הייתי דקה והם הפנו אותי למרפאת עיניים בתוך מרפאות החוץ של בית החולים ושם קיבלתי טיפול מתאים.
גיורא יקירי,
האם יתכן שכשהגעת למיון בסורוקה אמרו להם שאתה "פרסונל"?
אני לא פרסונל. בסורוקה הפקידים בקבלה עובדים היטב. כל העמדות מאוישות וכאשר גומרים עם מטופל הם מייד קוראים לבא אחריו בתור. אני מכיר מקומות אחרים שהפקידים המון עושים שיחות פרטיות בטלפון וגם עושים כל מיני הפסקות. כך שלא כל העמדות לקבלת קהל פעילות. במיון של סורוקה אין תופעות כאלה. זה אומר שאפשר גם אחרת.
תודה על העלאת נושא כל כך כאוב,
מערכת הבריאות מודעת למצב אך לא טורחת לשפרו.
אין אדם שלא נתקל בתופעה, ויותר מזה…
מדי פעם הגעתי עם אבי וחיכינו שעות לבוא הרופא…
מזווית העין נתקלתי בחולים מאושרים שהרופאים פקדו אותם מספר פעמים,
הסתבר שהם בעלי קשרים מיוחדים,
בקיצור פרוטקציונרים המקורבים למלכות.
זהו. עלית על העניין.
מצער מאוד שזה המצב המסקנה היא שיש לשנות את הגישה ולתת למוסג מיון משמעות ובלשון המליצה להיות בריאים ולא להזדקק למערכות לא יעילות.
צריך לומר שיש במערכת מצוקה גדולה של משאבים. האוצר ייבש את מערכת הבריאות במשך הרבה שנים. חסרים רופאים, אחיות , מכשירי דימות (CT MRI ). בניית בית חולים נוסף בנגב נסחבת כבר 8 שנים. קיצור שעות העבודה של המתמחים נסחב כי האוצר לא רוצה להקציב את התקציב הדרוש נבשביל לבצע את ה"מתווה" שלפיו אולי תוך 6 ! שנים הקיצור יתבצע.
בארץ טוענים רבים שיש לנו מערכת רפואה מצטיינת בקנה מידה עולמי. אחר כך במ יאות מחכים חצי יום להוציא גרגיר מהעין. צילום אם.אר.איי מחכים חצי שנה. תור לרופא מומחה יותר מחצי שנה. אישפוז עם מיטה במסדרון. אז ממה מרוצים כאן?
רציתם ממשלת ריפוי…
נעמי ראשית את צודקת. המצב לא טוב.
נהוג בחברות גדולות לבצע תכנון בחינת תהליכי העבודה בארגון אחת לשלוש שנים. זו התקופה פחות או יותר שמתגבשים תהליכים חדשים בארגון לאור הכנסת טכנולוגיה חדשה, התרחבות הארגון, קליטת עובדים חדשים, התאמת תיאורי התפקיד עם תחומי האחריות והסמכות שהשתנו בשלוש שנים ועוד.
תהליך זה מתקיים בבתי החולים, הבוקר סיפר לי רופא קרדיולוג בבית חולים לילדים על שינוי משמעותי בתהליך העבודה שלו כשהוא כונן. הוא יושב בבית ורואה את כל המוניטורים של כל החולים וביכולתו להתריע בזמן אמת טוב יותר מהרופא שבתורנות כי הוא "100% קשוב לכל המטופלים" בבית ואילו הרופא במחלקה קשוב פחות כי הוא מבצע פעולות פיזיות במטופל ולכן הוא אינו רואה את התמונה הכללית כל הזמן. לכן, ביכולתו להתריע על מטופל שהמוניטור זועק וזה בדיוק מה שקורה.
הסיפור הזה מדגים שיש שינויים ומישהו חשב שכונן בבית המחובר לכל המוניטורים במחלקה יכול לתת פתרונות מלאים (כל המידע קיים אצלו בבית על המסך און ליין). התוצאה השרות השתפר משמעותית.
לא בכל המקצועות הרפואיים ניתן לבצע שינוי כגון: פיזיותרפיה או מחלקות פנימיות שהמטופלים שלהם אינם מחוברים למדיה דיגיטאלית היכולה לתת התראה ושיפור השירות. חלק בוודאי שכן.
נחזור לחדרי המיון, התהליכים שונו מהיכרות אישית ותמיד יש מה לשפר, צריך תמיד מנהל טוב וקשוב שיוביל את השינוי. ושינוי כמובן עולה כסף בטווח הקצר וחוסך כסף בטווח הארוך. לכן תפקידם של המנהלים לראות את הטווח הארוך, להיות קשובים למטופלים ולמצוא פתרונות יעילים.
לגבי האלימות? זה כבר מאמר אחר על חינוך מהבית. שוקר חשמלי על האדם האלים לא עוזר למטופל שיגיע למחרת וגם הוא אלים וגם הוא יקבל שוקר חשמלי. הוא צריך להגיע לטיפול מהבית כדי לקבל שירות ולא כדי להיות אלים בבתי החולים. וזה רק חינוך מהבית.
שבת שלום,
זה לא סוד שמערכת הבריאות חולה. מאד חולה. לאורך שנים המערכת מורעבת , מושחתת ומכוונת למתן שירות פרטי. למעט המגזר החרדי שהוא מקבל שירות מיטבי. המצב כואב אבל זו תוצאה של שיטת הממשל המאפשרת שלכל שר לגזור קופון עבור שולחיו מתוך הקופה הציבורית. בעיקר המעטים המהווים לשון מאזניים. אנחנו חברה שבטית. 4 מדינות בתוך ארץ אחת. מערכת הבריאות משקפת את המצב אבל היא אינה היחידה.
בפריפריה זה עוד יותר גרוע כי יש פחות אלטרנטיבות
יש גם רבנים שמסשדרים סובלנות והכלה. נכון שהם מעטים אבל זה מוכיח שאפשר אחרת.
אכן יש בחדרי המיון עומס רב מלווה בסבל של אמתשל המגיעים לטיפול וגם בחוסר סבלנות מה שגורם אירועים שליליים תוקפנות ואלימות.מאמין שתוספת צוות רפואי יקטין תופעות אלה ואפילו ימנע אותן.טוב עשתה ד"ר נעמי שהעלתה הנושא
גם האלימות, גם ההמתנות הבלתי אפשריות, הן בעיה שעל הממשלה לפתור. צריך לבחור רק ממשלות שיבטיחו וידיימו פתרונות לבעיות הללו ולעוד אין ספור בעיות שנוגעות לחיינו האזרחים. משום מה אנחנו לא דורשים את מה שמגיע לנו.
נכון שיש גם מקרים ודוגמאות אחרות
אבל ברוב המקרים בלגן וקיפוח האזרח