"…להיות בן תמותה עניינו המאבק להסתדר עם אילוצי הביולוגיה שלנו, עם הגבולות שמציבים לנו הגנים והתאים והבשר והעצמות. מדע הרפואה נתן לנו כוח יוצא מן הכלל לדחוף ולהרחיב את הגבולות האלה, והערך הפוטנציאלי של הכוח הזה היה אחת הסיבות המרכזיות שנעשיתי רופא. אבל שוב ושוב אני רואה את הנזק שאנו אנשי הרפואה עושים כשאיננו מבינים שהכוח הזה סופי, ותמיד יהיה…"
בספרו של גוואנדה נפרסים סיפורים אישיים רבים שכל אחד מהם מוכר לנו מחיי היום-יום שלנו כבני משפחה, חברים או מטפלים. ההתייחסויות שלנו לבריאות וחולי, ששונות כל כך בינינו, מתוארות בפשטות ובמורכבות מפליאות. אין זה ספר חדש, והמדע המתואר בו פורס בעדינות ובנוקשות את המורכבות של החיים הלא קצרים שלנו בעולם המודרני. הספר מתייחס בעיקר למחלה ולסוף החיים, אבל בעצם מתאר את הקושי בהבנה הבסיסית שלנו שיש בעיות שאין להן פתרון אחד נכון.
יש משפט חכם שאומר שהבנת הבעיה היא מחצית מפתרונה, אך בספרו גוואנדה טוען דווקא אחרת: "אולי אי אפשר לפתור בעיות כאלה, אבל אפשר לשלוט בהן…"
ככל שמתרבות שנותיי במקצוע המדהים הזה שנקרא רפואה, אני מבינה יותר כמה יש לי עוד ללמוד, לא רק על הביולוגיה והגנטיקה שלנו, אלא בעיקר על התקשורת שבינינו וכמה קשה להגיע לאנשים ולהצליח לעזור במצבים שהם נטולי פתרון. כמה קשה לנו להבין את מגבלות היכולות שלנו, וכיצד אנו מנסים בכל דרך להתחמק משיחות משמעותיות וחיוניות דווקא עם הקרובים לנו מכול.
קראתי את הספר בשקיקה. לתחושתי כל אדם, בכל גיל, ייתרם מלקרוא את הספר הזה, גם אם לא יצליח להפנים וליישם ולו מעט ממנו. אני מרגישה שאנו נמצאים בתקופה ייחודית, שבה דווקא האפשרויות הרבות לטיפולים והתערבויות מכוונות אותנו להאט, להתבונן, ולהחליט עם עצמנו במה אנחנו בוחרים ככלי לטיפול ובאילו אמצעים אנו רוצים שלא להשתמש כדי למנוע את המחכה לכולנו מעבר לעיקול – המחלה והמוות.
"…השקיעה היא גורלנו. המוות יבוא יום אחד. אבל עד שתחדל לפעול מערכת הגיבוי האחרונה המצויה בגופו של כל אחד מאיתנו, הטיפול הרפואי יכול להשפיע על הדרך – אם תהיה תלולה ומהירה או הדרגתית יותר. ההדרגתיות תאפשר לנו לשמור זמן רב יותר על היכולות החשובות ביותר בחיינו…"
לחבריי למקצוע הרפואה אני מאחלת שכל יום יאפשר להם להתמודד עם האתגר הזה מחדש, ושלעולם לא יחשבו שהגיעו אל הפתרון האחד שמתאים לכל מטופליהם. רפואה מותאמת אישית היא לא הגדרה ריקה מתוכן. היא מסמלת את האתגר העומד לפתחנו כבני אדם שמטפלים בבני אדם.
להיות בן תמותה, מאת אטול דוואנדה. הוצאת עם עובד, 2017. מאנגלית: עתליה זילבר.
5 תגובות
משהו ערכי שצריך ללמד את כולם.
רופאה שמסוגלת להתרומם מעל מרשם אוטומטי של תרופה אוזימון לבדיקת דם. ערכים ושליחות.
כולם עוסקים פתאון בתפקיד הרפואה והקשר לסוגיוית החיים ואיכותם. וזה לפחות כיוון חיובי מאוד.
אפילו יותר ממשך החיים.
יש חשיבות להסתכלות שהיצגת