משבר הרפואה הציבורית, הממשלה והאופוזיציה

כמעט כל מי שנזקק לטיפול רפואי יודע שמערכת הרפואה הציבורית קרסה. מי שאולי לא ער לכך, או מתעלם מן המצב, הם ראש הממשלה, שר האוצר ומיוחסים אחרים (V.I.P), שמקבלים במערכת הציבורית טיפול רפואי ברמה של "מחלקה ראשונה". אזרח רגיל יכול רק לחלום על זה.

במאמר שהתפרסם כאן בספטמבר 2016, הצגתי נתונים שהראו כמה מיטות אשפוז חסרות בבתי החולים, לעומת מה שהיה 20 שנה קודם לכן (וגם אז היו בישראל הרבה פחות מיטות אשפוז ממה שנהוג במרבית ארצות המערב). לפי הנתונים ההם, בישראל חסרות בקירוב 3700 מיטות אשפוז, כלומר סדר גודל של 4 או 5 בתי חולים. אם נשווה למשל למצב בצרפת, הרי שבשנת 2016 היו שם 3.1 מיטות אשפוז בבתי חולים ל-1000 נפש, ובישראל יש רק 1.8 (הנתון משנת 2017). כדי להגיע למצב בצרפת צריך לבנות 8–10 בתי חולים נוספים. אל לנו לשכוח שהצפיפות בבתי החולים, והעובדה שחולים מאושפזים במסדרונות חושפות את החולים לזיהומים רבים המסכנים את חייהם.

יתרה מזו, במערכת הבריאות הציבורית חסרים גם אחים ואחיות, רופאים בכל התחומים ורופאים מומחים. תקופות ההמתנה לרופאי עיניים, למומחים לאורולוגיה, לאורתופדיה, לגסטרואנטולוגיה ולהתמחויות רבות אחרות הן ארוכות ונוראיות.

אם איזה גבר מקרוביכם או מידידיכם גילה לפתע שיש לו בעיה בבלוטת הערמונית (זה קורה כמעט לכל גבר אחרי גיל 50 –60), תשאלו כמה זמן הוא היה צריך לחכות לבדיקה אצל אורולוג? וכמה זמן הוא צריך לחכות לביופסיה? ואם איזו אישה מקרוביכם גילתה לפתע במישוש שיש לה גוש בשד, כמה זמן עבר עד ש"הגוש" נבדק בביופסיה? ואלה רק שתיים מן הבדיקות שחשוב מאוד לעשותן ללא דיחוי. אם הבדיקה ובעקבותיה הסרת הגידול מתעכבות, הגידול עלול להתפתח ולהתפשט, כלומר יש כאן סכנת חיים.

התורים לבדיקות ולטיפולים כאלה ואחרים ארוכים במידה בלתי נסבלת בבתי חולים רבים בארץ. אורך התורים משתנה, כמובן, בין קופות החולים ובאזורי הארץ השונים. מכיוון שקופות החולים מצויות בגירעונות כספיים ענקיים, הן מתחשבות בשיקולים כספיים לאן להפנות מטופל שזקוק לבדיקה או לטיפול. התוצאה הבלתי נמנעת היא פנייה בלית ברירה לרפואה הפרטית.

מה הסיבה למצב הזה? התשובה היא מחסור גדול בכסף. מרבית ההשקעות במערכת נעשו לפני עשרות שנים. אבל, כמו שאמרו ד"ר לבציון-קורח (מנהלת בית החולים אסף הרופא) ואסנת רגב-רוזנברג (מנכל"ית קופת חולים מאוחדת): ההשקעה הזאת הסתיימה. עכשיו "מייבשים" אותנו. אנחנו עשר שנים אחורה. משנת 1995 הולך ונצבר פער בין הצרכים לבין עדכון התקציב (ידיעות אחרונות 6.3.2019)

באותו מאמר מספטמבר 2016 שהזכרתי לעיל, הצגתי נתונים שלפיהם אם מדינת ישראל רוצה ששירותי הרפואה שלה יהיו ברמה המקובלת בארצות המערב, עליה להגדיל את תקציבי מערכת הבריאות בסדרי גודל של עשרות מיליארדי שקלים.

כדי להקים בית חולים בהיקף של 1000 מיטות דרושה השקעה של בערך 3–3.5 מיליארד שקל. לדברי פרופ' שוקי שמר, יו"ר "מכבי שירותי בריאות", ההוצאות "השוטפות" של בית חולים כזה, כלומר משכורות הרופאים, האחיות, עובדי המשק והמנהלה, ציוד מתכלה, תרופות ועוד, הן בסדר גודל של 1.5–1.7 מיליארד שקל בשנה.

כאמור לעיל יש מחסור גדול גם ברופאים ואחיות. כדי להכשיר רופאים צריך להגדיל את מספר הסטודנטים שלומדים רפואה באוניברסיטאות. בינתיים לישראל יש שיא עולמי ברופאים שלמדו בארצות אחרות, לרבות בארצות שלימודי הרפואה בהן אינם ברמה המקובלת בארץ. צוואר הבקבוק בהכשרת רופאים ומומחים בפרט, הוא מספר המתמחים בבתי החולים, ומספר התקנים למתמחים. כדי להגדיל את מספר המתמחים צריך תקנים, וגם לזה צריך תוספות תקציב.

איך הממשלה מטפלת במצב של מערכת הבריאות? ראו לדוגמה את כתבתה של רוני לינדר-גנץ בעיתון The Marker, "תתרגלו למסדרון: מדוע מתעכבת הקמתו של בית חולים שני בנגב" (13.2.2019): הנתונים על מספר המיטות ל-1000 נפש שהצגתי למעלה הם ממוצעים לכל הארץ.

ודאי לא תתפלאו שיש הבדלים בין אזורי הארץ השונים. למשל: במחוז הדרום היו בשנת 2017 רק 1.3 מיטות אשפוז לנפש, במחוז הצפון 1.45 ובמחוז תל אביב 2.4. על רקע זה ובעקבות נתונים שהתפרסמו על הבדלים בתוחלת החיים של האוכלוסייה באזורי הארץ השונים, בשנת 2014 החליטה הממשלה להקים בית חולים ציבורי חדש בנגב, ושעד ספטמבר 2016 יפורסם מכרז להקמתו.

חלפו כבר שנתיים וחצי מאז ספטמבר 2016 והמכרז עדיין לא פורסם. איך קורה דבר כזה? אחרי החלטת הממשלה הוקמה ועדת היגוי משותפת למשרד הבריאות ולמשרד האוצר. הוועדה הייתה צריכה לדון ב"עיצוב דמותו של בית החולים העתידי" ולהכין את המכרז. במשך יותר מארבע שנים הוועדה לא הגיעה להחלטות בסוגיות הבסיסיות: כמו האם בית החולים יהיה פרטי או ציבורי? לפי דברי פרופ' נדב דווידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, פקידי האוצר מנסים למנוע את הקמת בית החולים ותקעו במכוון כל התקדמות בדיוני הוועדה.

הדוגמה הזאת מעוררת שאלות אחדות. איפה שר האוצר? האם זה מקובל עליו שפקידיו מונעים את ביצוע החלטת הממשלה? האם ידע על כך? ואם לא ידע, כיצד לא בירר מדוע ההחלטה לא מתבצעת?

כמו כן, איפה שר הבריאות? איפה סגן שר הבריאות? איך הם משלימים עם כך שההחלטות שלהם נעשות למילים ריקות?

נשאלת עוד שאלה, איפה האופוזיציה? מדוע ראשי האופוזיציה אינם זועקים בשם החולים ודורשים מראש הממשלה, שהוא גם שר הבריאות, ומשר האוצר תשובות. מדוע הם אינם מקיימים את החלטותיהם ואת הבטחותיהם.

קראתי לאחרונה בעיתון שכחלון אמר "שבלי הגדלת כמות מיטות האשפוז, הוא לא ייכנס לממשלה הבאה" – אני נדהם. הוא שר האוצר! הוא אחראי לכך שעדיין לא פורסם מכרז על הקמת בית החולים הנוסף בנגב, שהוחלט עליו כבר ב-2014. מי מנע ממנו בשנים האחרונות במקום להפחית את המיסים להגדיל את תקציב הבריאות ב-10 מיליארד שקל? או ב-15 מיליארד שקל?

הוא אחראי לכך שנגרר אחרי המדיניות של נתניהו, מדיניות שמטרתה להפחית ככל האפשר את תקציבי הממשלה (כמובן בלי לפגוע בתקציבי הישיבות והמתנחלים) ולהפחית את המיסים בתירוץ המופרך שזה מאיץ את הצמיחה הכלכלית. הוא הוריד את המע"מ שגרע מהכנסות המדינה יותר מ-5 מיליארד שקל בשנה. הפחית את מס הכנסה לאלה שמשתכרים יותר מ-50,000 שקל בחודש, הפחית את מס החברות, וכתוצאה הפחית את הכנסות המדינה בעוד מיליארדים רבים בשנה.

זאת תהיה טעות אם ראשי "כחול לבן" לא יתקפו את נתניהו ואת כחלון בנושא הזה ובנושאים אחרים שנגרמו על ידי מדיניות התקציב שלהם, שחילקה מיליארדים למפלגות החרדיות ולהתנחלויות, והזניחה את מערכת הבריאות.

לתשומת ליבם של ראשי מפלגות האופוזיציה: מצב מערכת הבריאות נוגע למאות אלפי משפחות. נוגע לכולנו. בשנה ממוצעת מאושפזים בבתי החולים בארץ יותר ממיליון חולים. הם ומשפחותיהם סובלים מהצפיפות, מההמתנות הארוכות לבדיקות, לרופאים ולרופאים מומחים במיוחד. אין לי ספק כי האזרחים כולם יעריכו מפלגה שתתחייב לטפל ברצינות במשבר העמוק ברפואה הציבורית.