סוכרת (9)

בסוף המאמר הקודם בסדרה זו הצגתי שאלה: אם איני מגיע לרמות גבוהות מאוד של סוכר בדם, כאלו המשפיעות על מצב ההכרה, מה הנזק הצפוי? מדוע עליי לשמור על רמות סוכר נמוכות?

במאמר זה אשתדל להסביר את התהליכים המזיקים שמתרחשים בגוף כשרמות הסוכר בדם גבוהות, בשפת בני אדם ולא בשפת הכימאים.

בגוף האדם מתרחשות ריאקציות כימיות רבות. רוב הריאקציות הללו לא תתרחשנה כלל או לא תתרחשנה בקלות, אם נשים את החומרים-המגיבים במבחנה. לדוגמה: אם נשים סוכר במבחנה, הוא יישאר ללא שינוי ימים רבים.

לעומת זאת בגוף האדם הסוכר יתפרק ויהפוך לאנרגיה ולדו-תחמוצת הפחמן. כדי שתתחיל להתרחש שריפת סוכר במבחנה, נדרשת השקעת אנרגיה (העלאת טמפרטורה), ואילו בגופנו היא מתרחשת בטמפרטורה נמוכה יחסית 37OC. בגופנו (כמו אצל כל בעלי החיים והצמחים) קיימים חומרים המאפשרים את התרחשות התהליכים הללו והם נקראים אנזימים. הם מזרזים את הריאקציות בגוף על ידי כך שהם מאפשרים את התחלת הריאקציה (התגובה הכימית) ללא השקעת אנרגיה.

בגוף מתרחשות ריאקציות בין חלבונים לבין גלוקוז הנעזרות בזרזים-אנזימים שהוזכרו. ריאקציות אלו הן חלק מן התהליכים הביוכימיים הטבעיים המתרחשים בגוף. קיימות גם ריאקציות בין גלוקוז לבין חלבונים, שאינן נעזרות באנזימים. כולכם מכירים ריאקציות כאלו מחיי היומיום – הצבע השחום של צ'יפס למשל הוא תוצר של ריאקציה כזו בין סוכר לחלבון. ריאקציות כאלו מתרחשות בגוף בכלל ובדם בפרט כל הזמן. ברור שככל שרמת הסוכר בדם או בתאים גבוהה יותר רמת התוצרים הללו תהיה גבוהה יותר.

חשוב לדעת! אין חלבון בגוף החי שאין לו תפקיד מוגדר. חלבונים בנויים מרצף של חומצות אמינו, ובטבע יש להם צורה תלת-ממדית.

המבנה התלת-ממדי של תוצר הריאקציה בין הגלוקוז לחלבון, שונה מן המבנה של החלבון המקורי. אם השינוי מספיק גדול, הוא מפריע לחלבון או מונע ממנו למלא את תפקידו המקורי. חלבונים רגישים לתהליכים כאלו נמצאים ברשתית העין, בכליות, בלב וברקמות נוספות אחרות. כשרמות הסוכר גבוהות לאורך זמן, חלבונים ברקמות הרגישות משתנים וכתוצאה מכך נפגמת פעילותם. עובדה זו מסבירה מדוע עלינו להשתדל לשמור על רמות סוכר נכונות לאורך זמן. על הסיבוכים של מחלת הסוכרת הנגרמים כתוצאה מן השינויים במבנה החלבון אכתוב במאמר נפרד.

אך אין רע בלי מעט טוב.

בעבר, לצורך אבחון סוכרת נהגו לבדוק רמת גלוקוז בדם בצום (לפחות 12 שעות). בבדיקת רמת סוכר בצום השתמשו גם לצורך מעקב אחר מצבם של חולי סוכרת. במקרים של חשד להימצאות המחלה נהגו לעשות "העמסת סוכר", כלומר לתת לאדם לשתות תמיסת סוכר המכילה בין 75 ל-100 גר' גלוקוז (בהתאמה למשקל הגוף) ולמדוד את רמת הגלוקוז בדם בזמנים שונים: לפני מתן הגלוקוז וב-30, 60 ו-180 דקות לאחר מכן (או לפי טבלת זמנים שונה מעט).

לאבחון סוכרת בצורה זו כמה חסרונות: ראשית, בדיקת סוכר בצום נותנת ערך רגעי של סוכר ואינה מלמדת דבר על רמת הסוכר בדם בזמנים שונים ביממה; שנית, בדיקת סוכר בצום מכבידה מאוד על הנבדק בפרט אם הוא צריך לעבור אותה פעמים רבות; ושלישית, שתייה של תמיסה בריכוז הנדרש לצורך העמסת סוכר, אינה נעימה כלל. חלק מהאנשים אינם מצליחים להשלים את שתיית המנה.

היום מנצלים את העובדה שגלוקוז נקשר לחלבונים שונים, לצורך אבחון מחלת הסוכרת ומעקב אחר החולים, אף על פי שלבדיקת רמת הסוכר בדם עדיין יש תפקיד חשוב. אחד החלבונים שאליו נקשר הגלוקוז, הוא ההמוגלובין הנמצא בכדוריות הדם האדומות. ככל שרמת הסוכר בדם תהיה גבוהה יותר, כן תהיה הכמות הנקשרת להמוגלובין גדולה יותר. אורך חייה של הכדורית האדומה הוא 120 יום ולכן רמת ההמוגלובין שנקשר לגלוקוז (המסוכרר), אינה משקפת רמת גלוקוז רגעית בדם אלא ממוצע של 120 הימים האחרונים. מודדים את ההמוגלובין הקשור לגלוקוז במקטע שלו הנקרא HbA. על ידי בדיקה זו הרופא יכול לדעת, למשל, האם החולה נטל את תרופותיו כנדרש ולא התפרע באכילת מתוקים בלתי מבוקרת. מובן שאם החולה צייתן, ייתכן שפשוט יש צורך להעלות את מינון התרופות או לשנותן. בגיליון התוצאות, התוצאה של HbA1C, מופיעה ביחידות של אחוזים (%), כלומר מה אחוז ההמוגלובין הקשור לגלוקוז, מסך ההמוגלובין.

לשיטה זו שני יתרונות: הראשון, הנבדק אינו צריך להיות בצום; והשני, התוצאה אינה משקפת מצב רגעי, אלא את המצב ב-120 הימים האחרונים.

אולם למרבה הצער, לשיטה זו יש גם חסרונות: ראשית, אצל אנשים הסובלים מאי-ספיקת כליות, משך החיים של הכדורית קצר יותר. בשל כך ובשל טיפולים שהם מקבלים, יש להם אחוז גבוה יותר של כדוריות צעירות (שגלוקוז לא הספיק להיקשר אליהן) ולכן ערכי HbA1C הנמדדים אצלם, לא יהוו מדד טוב לגבי מצב הסוכרת. שנית, יש מצבים רפואיים שבהם אורך החיים של הכדורית מתקצר וזה משפיע על תוצאות בדיקת HbA1C, ולכן ערכים אלו אינם משקפים את המצב לאמיתו. שלישית, לאחוז קטן מאוד של אנשים, יש המוגלובין מטיפוס שונה (אין בכדוריות שלהם את המקטע HbA) ולא ניתן לעקוב אחר מצב הסוכרת שלהם בבדיקה זו. ורביעית, תרופות שונות עלולות להשפיע באופן משמעותי על המדידה.

למרות מגבלות אלו, זו השיטה המקובלת כיום לעקוב אחר חולי סוכרת. קיימות גם שיטות נוספות המבוססות על בדיקת רמת חלבון "מסוכרר". אחת הבדיקות היא זו של אלבומין "מסוכרר" (אלבומין הוא החלבון העיקרי בדם). היות ואורך החיים של אלבומין בדם הוא כשלושה שבועות, מדידתו משקפת את רמת הגלוקוז בדם בשלושת השבועות שלפני הבדיקה. בדיקה זו אינה תלויה בסוג ההמוגלובין של האדם ולכן היא מתאימה לכל האוכלוסייה. אף שהטכניקה לביצוע בדיקה זו קיימת כבר זמן רב, משום מה היא אינה מקובלת.

במאמר הבא בסדרה זו אכתוב על הסיבוכים הנפוצים של מחלת הסוכרת.