רבותי ההיסטוריה חוזרת

מאורעות השנים האחרונות במצרים יוצרים תחושה של דז'ה-וו
צבא מצרים צילום: D. HOLMES he.wikipedia.org

עשרות הרוגים בפעולות טרור ובהתנגשויות דמים בבירה – לא כך ציפתה מצרים לחגוג את יום השנה השלישי למהפכת 25 בינואר 2011. התקווה הגדולה לדמוקרטיזציה, שהניעה את גלגלי המהפכה, התנפצה זה מכבר והוחלפה בכמיהה ליציבות ולנורמליזציה. אך גם אלו נראות רחוקות מתמיד: מצרים מצויה זה שלוש שנים בעיצומם של סערות ומאבקים פוליטיים, חברתיים ודתיים שרק יעמיקו את אי-היציבות, ושאי-אפשר לראות את סופם בעתיד הנראה לעין.

כתב הניו יורק טיימס שיצא לרחובות קהיר בשבת האחרונה כדי לדווח על חגיגות יום המהפכה, קלט מיד את המחזה מתיאטרון האבסורד: "כיצד מציינים המוני מצרים את יום השנה לסילוק משטרו האוטוקרטי של מובארכ? בעצרות תמיכה בשליט הצבאי שסילק את הנשיא המצרי הראשון שנבחר באורח דמוקרטי…" ואכן, בעקבות אישור החוקה במשאל עם לפני שבועיים ובעקבות בחירתו הצפויה של גנרל אל-סיסי לנשיא המדינה, עתידה מצרים לשוב לדגם השלטוני והחוקתי שהיה מוכר במשך כ-60 שנה, מאז מהפכת "הקצינים החופשיים" ב-1952: לצבא מעמד דומיננטי בחיים הפוליטיים, ואל-סיסי עתיד להיות ממשיכם של אנשי הצבא נאצר, סאדאת ומובארכ.

קיים דמיון רב בין התהפוכות שעברו על מצרים בשלוש השנים האחרונות לבין הזעזועים שפקדו אותה בשנים שלפני מהפכת 1952, בדמדומי ימיו של המשטר המונרכי, ובשנתיים שאחרי המהפכה. בכל התקופות הללו שיחקו "האחים המוסלמים" תפקיד מכריע. לפני המהפכה שאפו "האחים" לרשת את משטרו הקורס של המלך פארוק. משום שלאכזבתם הקדימו אותם הקצינים שביצעו את מהפכת 1952, ניסו "האחים" בשנתיים שלאחר מכן לחתור תחת שלטון הקצינים ולמוטט אותו. קריאת תיגר זו הביאה לעימות הבלתי-נמנע בינם לבין הגנרל נאצר, שהסתיים בניצחון מוחלט של האחרון ובהיעלמות "האחים" כגורם משמעותי בזירה הפוליטית המצרית למשך כ-50 שנה.

הייתה זאת, פרדוקסלית, מהפכת ינואר 2011 שהחזירה את "האחים" לקדמת הבמה הפוליטית, ובתוך זמן לא רב אף הגשימה את מאווייהם ההיסטוריים: ניצחון בבחירות לפרלמנט שנלווה לניצחון בבחירות לנשיאות. לרגע נראה היה כאילו המאבק בן מאת השנים על עיצוב זהותה של מצרים הסתיים בניצחון "האחים", לאחר שגם החוקה שאותה ניסחו אושרה במשאל עם.

אלא שבתוך שנה הפך ניצחון "האחים" לחוויה קצרת-מועד: הצבא בראשות הגנרל אל-סיסי ביצע מהפך שלטוני, אסר את מנהיגי "האחים" ובראשם הנשיא מורסי, הוציא את הארגון אל מחוץ לחוק, הכריז עליו "ארגון טרור" והשתלט על מוסדות המדינה. אין פלא ש"האחים" מתוסכלים יותר מאי-פעם. אחרי שהצליחו סוף-סוף להתבסס בשלטון איבדו את כוחם, ועליהם להתחיל מבראשית.

ההיסטוריה, אם כן, חוזרת על עצמה לא רק בכך שהצבא המצרי תופס את השלטון ושגנרל עתיד ככל הנראה להפוך לנשיא מצרים, אלא גם בשיבתו של ציר העימות בין הצבא לבין ארגון "האחים המוסלמים" בתור המאפיין הראשי של הפוליטיקה המצרית. מאורעות 2011–2014 יוצרים תחושה ברורה של דז'ה-וו, כאילו אנו חווים מחדש את השנים 1949–1954.

והדמוקרטיזציה, שעמדה ביסוד מהפכת ינואר 2011 והייתה חלק אינטגרלי של "האביב הערבי" – מה נותר ממנה ומה יהיה עליה? ואולי עדיף להציג שאלה רטורית זו בלשונו של אזרח מצרי מתוסכל: "הצבעתי לאחרונה לפרלמנט, לנשיאות, ובשני משאלי עם על החוקה; היכן הקול שלי?"

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מלחמה על הבית

מלחמת הקיום של היום דורשת חשיבה מחודשת