הישרדות – גרסת סוריה

מאמרי "הישרדות בין איראן לדאע"ש", שהתפרסם כאן בתאריך 29/4/2015, עסק בעיראק, ופתח דיון פרטני בקבוצת המדינות המזרח-תיכוניות שחדלו להתקיים. מאמר זה מתמקד במדינה חשובה ומרכזית לא פחות – סוריה – וינסה להעריך אם היא אכן ממשיכה במסעה במדרון התלול לעבר התפוררות מוחלטת.

זמן לא רב לאחר פרוץ מלחמת האזרחים לפני למעלה מ-50 חודשים התנבאו רבים וטובים שימיו של משטר אסד ספורים. תחזיות אלו היו סבירות נוכח גורלם של המשטרים בטוניסיה, במצרים, בתימן ובלוב, שחלפו מן העולם בסערת "האביב הערבי". אך שרידותו של משטר אסד הוכיחה שוב שבמזרח התיכון מסוכן לעסוק בתחזיות, ושאם כבר עוסקים בנבואות, עדיף שלא להצמיד להן תאריכים ולוחות זמנים…

אמנם משטרו של אסד לא קרס לאחר ארבע שנות מלחמת אזרחים מהאכזריות ביותר שנראו באזורנו ושכבר גבתה את חייהם של כמעט רבע מיליון בני אדם, אך אין פירוש הדבר שהוא קנה לעצמו פוליסת ביטוח חיים אין-סופית. להפך, בשבועות האחרונים מתרבים הסימנים לנקודת מפנה במלחמה, שאולי מבשרת את ראשית הקץ של המשטר. לכן, ניתוח סיכויי שרידותו של המשטר חייב בראש וראשונה להסביר מה השתנה לאחרונה לעומת מה שהתרחש בארבע השנים הקודמות.

ראשית, נראה שהתפוררות הצבא הסורי הגיעה לדרגה של "מסה קריטית". הצבא ספג עשרות אלפי הרוגים ופצועים, רבות מיחידותיו שותקו ואלפים רבים מקציניו ומחייליו ערקו. גורלם של שבויים רבים שנפלו בידי דאע"ש והוצאו להורג בעריפת ראש הביא לירידת מורל ולבריחה המונית של חיילים וקצינים. הצבא איבד חלק ניכר ממאגר הטילים שלו, חיל האוויר נשחק כמעט עד תום ומאגרי הנשק הלכו והידלדלו. התוצאה היא שקשה לדבר היום על צבא סורי מתפקד בעל מטה ושרשרת פיקוד ועל אוגדות וחטיבות לוחמות הסרות למרות הנהגה צבאית מרכזית.

שנית, קריסת הצבא הביאה לאובדן טריטוריה: המשטר שולט היום בלא יותר מאשר 25% משטחה של המדינה. שטחים אלו כוללים את אגן הבירה דמשק והשטחים שמדרומה, צפונה ומערבה, את המסדרון שמחבר את דמשק לעיר חומס בצפון והשוכן לאורך הגבול עם לבנון, והעיקר – את החבל העלאווי המשתרע לאורך הים התיכון בין שתי ערי הנמל, לטקיה בצפון וטרטוס בדרום. בחבל זה מתגוררים שני מיליון בני העדה העלאווית, שבמשך השנים היוו מיעוט של 10% בלבד מאוכלוסיית סוריה, אך זה חצי מאת שנה הם שמחזיקים במוסרות השלטון.

שלישית, לאחרונה הצליחו קבוצות מורדים לאחד שורות במאבק נגד אסד. עקב אכילס שהחליש את המורדים היה הפיצול והפילוג בשורותיהם. מלחמת האזרחים באזורים שונים ובתקופות שונות התנהלה לא רק נגד משטר אסד אלא בין קבוצות מורדים שונות, בינן לבין עצמן. העדר לכידות וחסרונם של פיקוד והנהגה משותפים בקרב האופוזיציה שיחקו לידיו של אסד והחלישו את אפקטיביות המאבק נגדו. אך לאחרונה הצליחו קבוצות מורדים חשובות להתגבר על חילוקי הדעות ביניהן. ואכן, "חזית א-פתח," המונה שמונה ארגונים סוניים שלוחמים באסד, היא זו שנחלה ניצחון מכריע על כוחות המשטר וכבשה לפני כחודשיים את מחוז אידליב האסטרטגי. מהלך זה נחשב לציון דרך מרכזי ואפילו לנקודת מפנה במלחמת האזרחים, וזאת משתי סיבות.

קודם כול, כיבוש המחוז מציב את מורדי "חזית א-פתח" בעמדות שמהן הם יכולים להתקדם מזרחה ודרומה לעבר כיבוש שלוש מהערים החשובות ביותר בסוריה – חלב, חמאת וחומס. לחלופין, הם יכולים לנקוט אסטרטגיה שונה ולפנות מערבה אל עבר החבל העלאווי שלאורך החוף, ושם לנהל את קרב ההכרעה מול אויביהם בני המיעוט העלאווי, ששלטו ברוב הסוני ביד רמה. כל אחת משתי החלופות תוליך לאיום על דמשק ותוביל לקריסתו הסופית של המשטר.

נוסף לכך, עם כיבוש מחוז אידליב נפלו בידי המורדים מחנות צבא מרכזיים על הטנקים, התותחים והציוד הכבד האחר שבהם. כל אלו לא רק מעמידים אותם בעמדות יתרון חדשות אלא הם מחזקים את המורל בשורות האופוזיציה, מרחיבים את שורותיה ומדרבנים אותה להמשיך באופנסיבה נגד כוחות אסד הנסוגים.

סימן רביעי להיחלשות משטרו של אסד קשור למעמדו של שחקן מרכזי במלחמת האזרחים – ארגון החזבאללה. רבות כבר נכתב על כך שבלעדיו היה משטר אסד נופל מזמן. ואכן, כוחות החזבאללה הם שבלמו את מתקפות המורדים באזורים שונים בסוריה ובעיקר בהרי קלמון, שם מנעו מהם את ההשתלטות על הגבול הסורי-לבנוני. אך לאחר ארבע שנים של הקזת דם ואלפי הרוגים ופצועים בשורותיו, החזבאללה מגלה סימני חולשה ותשישות. נאומיו של נסראללה, שתמיד היו מלאי רהב, יוהרה והתרסה, מתאפיינים בשבועות האחרונים בחולשה, חרדה ואף ייאוש מהמתרחש בזירה הסורית ומהשפעתה על מעמד החזבאללה בביתו שלו בלבנון. נסראללה קורא לאחרונה לגיוס כללי, של לוחמים ושל אמצעי לחימה, לקראת הקרב המכריע בארגוני המורדים הסונים, קרב שהוא מכנה "המלחמה על הבית".

אך קרוב לוודאי שארגוני האופוזיציה לא היו משיגים הצלחות מרשימות בשדה הקרב לולא התפתחות חמישית, והפעם בזירה האזורית. שורה של מדינות מזרח תיכוניות, ובראשן ערב הסעודית, טורקיה, ירדן וקטר, רואות יותר ויותר במלחמה בסוריה את ידה הארוכה של איראן, השואפת להשיג הגמוניה אזורית. הפלתו של משטר אסד נתפסת בעיניהן כמכה אסטרטגית מהמעלה הראשונה לשאיפות ההתפשטות של האייתוללות בטהראן. לכן בחודשים האחרונים הן מספקות לארגוני האופוזיציה נשק וציוד מתקדמים, סיוע כספי ניכר, הדרכה ואימונים, תוך הפעלת לחצים כבדים על הארגונים לאחד שורות ולתאם את המאבק במשטר אסד, בחזבאללה ובפטרוניהם באיראן. עבור המלך סלמאן, מלכה החדש אך הלא-צעיר של ערב הסעודית, הפלתו של אסד בסוריה והבסת המורדים החותים בתימן נועדו להשיג אותה מטרה – למנוע את השתלטות איראן על המזרח התיכון.

ואמנם, כל זה מביא אותנו לגורם האחרון במשוואה, שבלעדיו היה אסד נופל לתהום הנשייה כבר מזמן – המשטר האסלאמי באיראן. עבור האיראנים, סוריה היא חוליה מרכזית קריטית בציר השיעי המהפכני המשתרע מטהראן ועד חופי המזרח התיכון. נפילת המעוז הסורי לא רק ששוללת מציר זה את הרציפות הטריטוריאלית, אלא שהיא מותירה את החזבאללה מבודד ומוקף בטבעת עוינת, מה שעלול להוביל לנפילת המעוז הלבנוני.

בחודשים האחרונים העמיקה איראן את חדירתה לסוריה. רבים טוענים שגנרלים איראנים, ולא משטר אסד, הם המנהלים את המלחמה באופוזיציה ובמורדים בסוריה. ברוח זו הם רואים את הגעתו באחרונה של גנרל סולימאני, מפקד "כוח קודס" של משמרות המהפכה, ללטקיה. איראן נכנסת לקרב בלימה שנועד למנוע בכל מחיר את נפילת המאחזים הטריטוריאליים האחרונים של המשטר הסורי – אגן דמשק וחבל העלאווים. לצורך זה היא מזרימה כוחות צבא ו"מתנדבים" מכל חלקי המזרח התיכון כדי להילחם בכוחות האופוזיציה ולמנוע את קריסת החוליה הסורית בציר האיראני-שיעי במזרח התיכון.

ככל הנראה, גורלה של המלחמה בסוריה יהיה תלוי במידת המוכנות של האייתוללות בטהראן ללכת עד הסוף, כלומר להכניס כוחות צבא מסיביים למערכות מכריעות נגד קבוצות המורדים השונות באזורים שונים במקביל. סביר להניח שברגע זה האיראנים מעניקים חשיבות אסטרטגית גדולה יותר לחתימת הסכם הגרעין עם המעצמות, ולכן יימנעו מכל מהלך צבאי שעלול לסכן את ההגעה להסכם בסוף חודש זה. עם זאת, חתימה על ההסכם עשויה לשחרר את ידיהם הכבולות ולהביאם למהלכים צבאיים אגרסיביים יותר בסוריה, אלא אם כן ייתקלו בעמדה אמריקנית ברורה ונחרצת נגד מהלכים כאלו. האם מסוגל ממשל אובמה לגלות התנגדות כה נחרצת?