מה שהיה הוא לא מה שיהיה?

האם מתרקם הסכם בין ישראל לחמאס?
ח'אלד משעל צילום: 20 minutos he.wikipedia.org

ניתוח הזירה הבין-לאומית מלמד שהצעד הנבון עתה – מצד ישראל והחמאס גם יחד – הוא חתימה על הסכם ארוך טווח בעזה והכרה ישראלית ברצועה כמדינה פלסטינית ובחמאס כשליטיה.

למרות הדברת הבלתי פוסקת בתקשורת – על כך שהסיבוב הבא בעזה הוא רק עניין של זמן, ומה שהיה הוא שיהיה –ההנהגות של שני הצדדים מבינות כי אין הדבר כך:

ישראל הותירה את חמאס בהנהגה מתוך האינטרס הבסיסי שלה לשמר פיצול במחנה הפלסטיני, אולם ההנהגה הישראלית שילמה על כך מחיר פוליטי יקר, וקיים חשש סביר שסבב נוסף שייגמר באופן דומה יעלה לראש הממשלה בכיסאו. על כן, בלית ברירה הוא יבחר באופצייה של מיטוט שלטון החמאס.

בית הדין הבין-לאומי בהאג החל להידרש לאופן הלחימה הישראלי בעזה, מה שלא יאפשר לישראל להמשיך ב"שיטת הסבבים" בלי לשלם מחיר בין-לאומי כבד. הסכם עם חמאס ישמוט את השטיח מתחת לרגלי המתלוננים ורגלי אבו מאזן גם יחד. גם יוזמה מדינית חדשה בתקופה שבה הלחץ הבין-לאומי מתהדק היא כורח המציאות עבור ישראל, שחייבת למנוע מאבו מאזן את האפשרות לנצל כל הסכם להישגים מהירים בתחום הדמוגרפי, משמע להצפת הגדה המערבית ב"עולים" פלסטינים שנפגעו בקרבות במדינות השכנות, על מנת לתקן בדחיפות את הנחיתות הדמוגרפית הגוברת שאליה נקלע (1.6 עד 1.8 מיליון פלסטינים בגדה, שניתנים להכלה במדינת ישראל מורחבת ביחס של שליש ערבים ושני שליש יהודים).

גם חמאס סיים את העימות כשזנבו בין רגליו: מוכה וחבול, עם התנגדות גוברת מבפנים ככל שהשיקום מתעכב ועם אויב מצרי נחוש בגבולו הדרומי, אויב שרואה בו ארגון טרור לא לגיטימי שיש לסלקו ולהחזיר את שלטון אבו מאזן תחתיו. עובדה זו מגבירה את תלותו ברצונה הטוב של ישראל, שלא לדבר על כך שבלעדי הסכמה ישראלית סיכוייו להקים נמל ושדה תעופה אינם ריאליים.

דווקא הישגיו הגדולים ביותר של חמאס – יכולתו לשתק את גוש דן, מרכז העצבים הישראלי, ואת התעבורה האווירית לישראל – הפכו אותו לסיכון אסטרטגי של ממש, שחשוב לנטרל אותו מהר בכל עימות עתידי. אפילו יחסיו עם האופוזיציה המצרית בסיני – שבטים בדואים שחלקם הביע נאמנות לארגון המדינה האסלאמית (דאעש) – מתערערים, ויעיד על כך ההרג שבצעו אנשי דאעש באנשי חמאס במחנות הפליטים בסוריה. גם החתירה של אבו מאזן ללגיטימציה בין-לאומית מדגישה את חוסר הלגיטימיות הגובר של הממשלה בעזה.

כיצד יכולה ישראל לחתום על הסכם עם אויב מושבע שלא יוותר על מטרתו הסופית – חורבנה? למען האמת, בקלות! בעוד אבו מאזן לכוד בסוגיית "הפתרון הצודק", חמאס גמיש בטווח הקצר וידגיש את ארעיות ההסכם. הוויתור על סופיות הסכסוך מאפשרת לשני הצדדים לייצר ברית זמנית של "כ-15 שנה", שתקל על שני הצדדים בטווח הקצר. כמובן, כדרכם של הסכמים הוא יחזיק רק את פרק הזמן שבו יהיה לכל אחד משני הצדדים אינטרס לקיימו, אבל זה יכול להספיק על מנת לשנות את המציאות (לטובה או לרעה…).

קולות בזירה הקרובה מעידים גם הם על הסכם קרוב. אבו מאזן – הנפגע העיקרי מהסכם כזה – שינה את הטון ואת הגישה שלפיה הניסיונות להגיע להסכם עם נתניהו מוצו, ולפתע מדבר על נכונות לחידוש המו"מ עם ישראל "ללא תנאים מוקדמים". הוא טוען, ובצדק, כי "הסיבה שישראל מציעה עכשיו את ההודנה ל-15 שנים עם חמאס היא על מנת להותיר את המצב כמו שהוא – רק כדי לא לאפשר פתרון של שתי מדינות".

אם כך יהיה, תיווצר תפנית מהותית ומרתקת בזירה שלנו: בנימין נתניהו – שהתנגד להתנתקות – יכול להפוך למדינאי אמתי, לזה שמינף את ההתנתקות כדי לזרוע פירוד בשורות האויב הפלסטיני, להרגיע לזמן ארוך את הגבול הדרומי ולאתגר את המערכת הבין-לאומית בצעד מדיני חריג.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

5 תגובות

  1. אבל כשחושבים על זה עובדה שרוב הזמן אין לחימה בין שני הצדדים שמכריזים כאילו על מלחמת שמד אחד על השני בטווח הארוך.

  2. האם זה עומד בניגוד להסכם עם ישראל או שזה חלק מהקונספירציה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן