מיפוי של אי הסדר

המזרח התיכון קורס ונבנה מחדש
הסכם סייקס-פיקו תמונה רוליג commons.wikimedia.org

רק לעתים רחוקות ניתנת לבני האדם האפשרות לחוש שהם חיים בעיצומם של תהליכים היסטוריים. האפשרות לזהות נקודות מפנה היסטוריות קיימת בדרך כלל רק לאחר חלוף שנים לא מעטות, במבט לאחור המעניק פרספקטיבה הולמת למגמות ולתהליכים ארוכי טווח. התמורות העוברות בימינו על האזור שבו אנו חיים הן דוגמה למקרים יוצאי דופן מסוג זה.

המזרח התיכון בכלל, והסהר הפורה בפרט, הם אזורים שגבולותיהם בעת החדשה עוצבו לפני כמעט מאה שנה, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. גבולות אלו היו במידה רבה מעשי ידיהם של אנשי ממשל בריטיים וצרפתיים, נציגי המעצמות הקולוניאליות של אותה התקופה. שר החוץ הצרפתי פיקו, שר המושבות הבריטי צ'רצ'יל, מרק סייקס, פרסי קוקס וגרטרוד בל, הם השמות הבולטים שאחראים במידה רבה להקמתן יש מאין של עיראק, סוריה, לבנון ועבר הירדן, ולמנדט הבריטי על ארץ ישראל. בחצי האי ערב קמו ממלכות שזה זמן רב היו קשורות בטבורן לאימפריה הבריטית, ואט-אט זכו לעצמאות. גם בצפון אפריקה קמו מדינות עצמאיות לאחר שנים ארוכות של שלטון בריטי וצרפתי.

אפילו מבט שטחי במפת המזרח התיכון שבידינו יגלה בנקל שהגבולות בין המדינות החדשות בעולם הערבי שורטטו באמצעות סרגל במשרדים, ולא על בסיס היגיון טריטוריאלי כלשהו. יתר על כן, במקרים רבים הוקמו מדינות שסבלו מהעדר זהות דתית, אתנית, שבטית ועדתית משותפת. הטרוגניות דמוגרפית זו מנעה מראש לכידות חברתית, והעמידה בסכנה מתמדת את קיומן ואת יציבותן של המדינות החדשות.

למרות גורמי אי-יציבות אלו, הצליחו מדינות ערב להתקיים במשך מאה שלמה על בסיס הגבולות שבהם הוקמו ולשמור על לכידות יחסית, תוך התמודדות עם זעזועים שפקדו אותן לעתים קרובות. אך "האביב הערבי" שפרץ לפני ארבע שנים הוציא את כל השדים החבויים מהבקבוק. לא רק שמשטרים ערביים בני עשרות שנים קרסו, אלא שמספר מדינות חדלו כלל להתקיים. כל אחת מאלה התפצלה לכמה ישויות, ולכל ישות יש טריטוריה וכוח צבאי משלה. בנוסף, גבולות בין מדינות נמחקו מעל המפה או הועמדו בסכנה על ידי צבאות או מיליציות או ארגוני טרור אסלאמיסטיים שהציפו את האזור.

ניסיון למפות את הסדר (או את אי-הסדר) החדש במזרח התיכון יחשוף חלוקה על פי המפתח הבא: בקבוצה הראשונה יהיו מדינות שכל אחת מהן חדלה להתקיים כישות עצמאית נפרדת. לקבוצה זו משתייכות עיראק, סוריה, לוב ותימן. הללו קרסו בעקבות נפילת משטרים שהתקיימו לא פחות מארבעים שנים, ועקב התפרצות קונפליקטים פנימיים שקרעו את אחדות המדינות.

בקבוצה השנייה יהיו מדינות שנמצאות בעיצומן של תמורות פוליטיות משמעותיות, אך עדיין מצליחות לשרוד. כאן נמצא את מצרים, את טוניסיה ואת לבנון, שכל אחת מהן מתמודדת עם בעיות מסוגים שונים. נראה ששתי הראשונות יצליחו לשמר את קיומן ואת אחדותן, אך סימן שאלה גדול מוצב על לבנון, המורכבת מעדות דתיות רבות ומושפעת ממהלך מלחמת האזרחים בסוריה.

בקבוצה השלישית יהיו מדינות ערביות הנשלטות על ידי בתי מלוכה. מונרכיות אלה מצליחות במפתיע לנווט בגלים הסוערים של המזרח התיכון ולשמור על יציבות מופלאה. לקבוצה זו משתייכות ירדן, מרוקו ומדינות המפרץ הפרסי – ערב הסעודית, כווית, קטר, בחריין, איחוד האמירויות ועומאן. זהו פרדוקס היסטורי, כי בעבר היו אלה דווקא בתי המלוכה שנפלו בגלי המהפכות וההפיכות של שנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, כמו במצרים, בעיראק, בתימן ובלוב, וכמובן באיראן ב-1979.

מבט נרחב יותר על המזרח התיכון חושף קבוצה רביעית ותופעה מופלאה: דווקא המדינות הלא-ערביות הן אלו המאופיינות ביציבות משטרית ובלכידות חברתית ודתית. לקבוצה זו משתייכות תורכיה, איראן, ישראל והישות הכורדית הקורמת עור וגידים בצפונה של עיראק.

במאמרים הבאים ננסה לחדור לבעיות ולמשברים של השחקנים המרכזיים בארבע הקבוצות ולהעריך את הצפוי להם. בשלב זה נאמר לסיכום כי המזרח התיכון, פרי תהליכים שקרו בשנים 1914–1918, קורס לנגד עינינו כעבור מאה שנים. המזרח התיכון החדש הולך ומתרקם מאז 2011, אך מוקדם עדיין לשרטט את קווי המתאר שיהיו לו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. האם במדינות ערב צודקים כשהם רוצים לחלק מחדש את הגבולות ביניהם?

    1. הבעייה איננה של "צדק". כמו שהגבולות לפני 90-100 שנה נקבעו ע"פ שיקולי אינטרסים וכוח, גם הפעם הגבולות ייקבעו כתוצאה ממאבקים לשליטה והשפעה בין המדינות והעדות השונות.

  2. כמי שסבור שאנחנו באתחלתא דגאולה, ברור שהמשך ההליך כרוך בשינויים קרדינליים באזור, התלוים בהתפתחות אצלנו. שים לב שגבולות ההבטחה הן מהפרת עד נחל מצרים. זכור איך פירש לנו הרב גורן את הגדרת נחל מצרים.
    במרכז עומד בניין המקדש, ותנאי לכך הוא "אם בקולו תשמעו".
    ואידך זיל גמור.

  3. כפי שכתבתה,זה ניסיון למפות.קבוצה ג׳י עלולה להצטרף לקב.א׳ בצורה זו או אחרת כמעט בלי אפשרות לחזות במידה ומחירי הנפט ימשיכו לרדת לארך זמן ואם אובמה לא יתעשת ויבין סוף סוף את הזוג שלנו.

    1. ערביי ישראל נמצאים במדינה אותה שייכתי לקבוצה הרביעית – המדינות היציבות, ולכן מצבם לא עבר שינוי. יתר על כן: ניתן היה לאבחן בקירבם בביטויים של שביעות רצון מכך שאינם חיים באחת מהמדינות הערביות הקורסות לנגד עיניהם. אך כמובן שהם מושפעים מתהליכים דתיים וחברתיים המתרחשים בחברה הערבית-האיסלאמית שמסביבם. מוקדם מידי להעריך את מימדי ההשפעה.

  4. אתה כותב, פרופ' גולדברג, שעיראק קרסה עקב התפרצות קונפליקטים פנימיים שקרעו את אחדות המדינה. אני חשבתי שהפלישה של ארה"ב לעיראק והפלתו של משטר חוסיין היא הגורם מספר אחד לקריסתה של המדינה.
    רציתי לשאול אותך, ואשמח לקבל תשובה במאמרים הבאים, האם התופעה של קריסת המדינות במזרח התיכון היא תופעה מבודדת או שהיא מושפעת מהאינטרסים של המעצמות המנסות לקנות לעצמן השפעה ואפילו שליטה?

    1. תודה על השאלה. במתודולוגיה של ניתוח המנסה לאתר cause and effect, נהוג להבדיל בין "סיבות" (שבלעדיהן התוצאה לא הייתה מתרחשת) לבין גורמים תורמים (שהאיצו, או הקלו, או תרמו, או שסילוקם איפשר – אך גם בלעדיהם התוצאה היתה מתרחשת). שורשי התפרקותה של עיראק, כפי שהקימו אותה הבריטים ב-1920, מצויים בדמוגרפיה ההטרוגנית הבסיסית שלה ובשלטון המיעוט הסוני על הרוב השיעי. ההתפרקות לא התרחשה במשך עשרות שנים עקב סיבות שונות, וביניהן השלטון האוטוריטרי של השושלת ההאשמית (1920-1958) ושל הקצונה הצבאית ומפלגת הבעת' (1958-2003). הפלישה האמריקאית והפלתו של משטר סדאם חוסיין סילקו את המחסום ואיפשרו את התרחשות ההתפרקות. אוסיף כי המאמר הבא שלי יעסוק ספציפית בעיראק.
      במענה לשאלתך השנייה אמשיך באותו קו: קריסת המדינות אינה נובעת ממאבק המעצמות להשפעה והגמוניה. עובדה היא שהיתה מלחמה קרה בין ארה"ב לברה"מ במזרח התיכון במשך 40 שנה ולמרות זאת אף מדינה מזרח תיכונית לא התפרקה. אך נכון הוא שמאבקי המעצמות מהווים גורמים תורמים שיכולים לזרז או להשפיע או להקל על קריסת מדינות – ראה ההפצצות האוויריות של נאט"ו על לוב שהאיצו את סילוק קד'אפי ואת התפרקות לוב.

  5. איזה סיבה יש לחשוב שהיציבות המופלאה של בית המלוכה אכן תימשך?
    ומה על היציבות של מדינת ישראל?

    1. כשהמשטר ההאשמי בעבר הירדן מתקיים כבר כמעט 100 שנה, למרות כל התחזיות בנות עשרות השנים על "נפילתו הקרובה", השאלה צריכה להיות בראש וראשונה: מה יכול לגרום ליציבות זאת להגיע לקיצה? שקלול כל גורמי היציבות (הפנימיים והחיצוניים) לעומת גורמי אי-היציבות (למשל: איום דאע"ש) מוליך למסקנה שסביר מאד שהיציבות תימשך.
      לגבי יציבותה של מדינת ישראל: אני מניח שהשאלה מכוונת לגורמים פנימיים של אי-יציבות ולא לאיומים מבחוץ. התשובה לכך מצוייה בניתוח אלמנטים כלכליים, מדיניים חברתיים ודתיים שאין להם ולא כלום עם ניתוח יציבות מדינות ומשטרים בעולם הערבי. זו אופרה אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אלוהים אינו שוטר

עבריינים בחסות הדת – כיצד ניתן להסביר את הסתירה