ברבעון השני של שנת 2026 חל שינוי ברור בסדר היום המצרי: רצועת עזה חדלה להיות מוקד כמעט בלעדי, ואת מקומה תפסה שאלת היציבות האזורית. ההסלמה במפרץ והעימות בין איראן לארצות הברית דחקו את הסוגיה הפלסטינית ממרכז הבמה, לפחות באופן יחסי. במעקב שערכה קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" עלה שהמונח "יציבות" הופיע בהצהרות ההנהגה המצרית 174 פעמים והמונח "ביטחון" 105 פעמים, בעוד שבמקום ההתמקדות הנקודתית בעזה, ההנהגה המצרית מעדיפה כעת לדבר יותר על "הבעיה הפלסטינית" בכללותה. זהו שינוי לשוני, אך גם מדיני: קהיר מבקשת למנוע את היעלמותה של הסוגיה הפלסטינית בתוך סערה אזורית רחבה יותר.
העדיפות שהעניקה מצרים ליציבות אינה מבטאת רק עמדה מדינית מופשטת. הפגיעה האפשרית במדינות המפרץ, בקשריה הכלכליים של מצרים עימן ובתחום האנרגיה נתפסה בקהיר כאיום ישיר. לכן היא השקיעה מאמצים בתיווך בין ארצות הברית לאיראן, בתיאום עם סעודיה, טורקיה ופקיסטן ובהרגעת זירות נוספות, ובהן לבנון וסוריה. פעילות זו אומנם חיזקה את מעמדה כגורם אזורי אחראי, אך גם המחישה את מגבלות סדר העדיפויות שלה: ככל שהיציבות נעשית לערך העליון, הטיפול בשורשי הסכסוך הישראלי־פלסטיני נדחק מפני הצורך המיידי לכבות שריפות.
במובן זה, מצרים הצליחה לשמר את הנושא על סדר היום הדיפלומטי. ההתייחסויות של ההנהגה המצרית להקמת מדינה פלסטינית ולפתרון שתי המדינות עלו מ־72 ברבעון הראשון ל־80 ברבעון השני. דווקא כאשר תשומת הלב הבינלאומית הופנתה למפרץ, קהיר חזרה והדגישה כי היעד הסופי אינו מסתכם רק בהפסקת הלחימה או בשיקום עזה, אלא בהקמת מדינה פלסטינית. אלא שהגידול בשיח המדיני עדיין אינו מעיד על התקדמות מדינית ממשית. הוא משקף בעיקר מאמץ להגן על יעד הולך ונשחק.
הפער בין הצהרות לבין יכולת ביצוע בולט במיוחד בעזה. אף שהסיוע ההומניטרי נותר הנושא המעשי המרכזי, מספר ההתייחסויות אליו ירד מ־160 ל־104. ההתייחסויות להפסקת האש צנחו מ־116 ל־31, בין היתר משום שהשלב הזה כבר הושלם. אולם גם העיסוק במנגנונים שאמורים להחליף את ניהול החירום בהסדרה ארוכת טווח נחלש: הדיון בוועדה המינהלית ירד מ־50 ל־28 התייחסויות, והשיח על הוועידה הבינלאומית לשיקום הרצועה נעלם כליל. כוח הייצוב הבינלאומי אומנם הופיע כנושא חדש, אך כניסתו, כמו כניסת ועדת הטכנוקרטים, עדיין מותנית באישור ישראל, ואילו פירוק חמאס מנשקו ממשיך להוות חסם מרכזי.
כך מתבררת מגבלה יסודית במדיניות המצרית. קהיר מנהלת פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, מתווכת בין גורמים שונים, מרכזת שיחות עם הפלגים הפלסטיניים ופועלת מול וושינגטון ומדינות האזור. אבל ריבוי השיחות אינו מתורגם בהכרח לשינוי בשטח. מצרים מצליחה למנוע קריסה מוחלטת של המסגרת המדינית, אך מתקשה להעביר אותה מן הנייר אל המציאות. גם ההישענות על תוכנית טראמפ מציבה אותה בעמדה בעייתית: היא נאבקת על יישום תוכנית שלא היא קובעת את תנאיה, ושמרכיביה המרכזיים תלויים בהסכמת ישראל ובשינוי עמדת חמאס.
הפער ניכר גם בזירת הגדה המערבית. למרות התגברות האלימות מצד המתנחלים, הרחבת ההתנחלויות והפגיעות בסטטוס קוו בהר הבית, היקף ההתייחסות המצרית למצב בגדה ירד מ־72 ל־42. מצרים פרסמה גינויים ופעלה לגיבוש הודעות ערביות ואסלאמיות משותפות, אך הירידה הכמותית מלמדת כי גם איום מוחשי על פתרון שתי המדינות מתקשה להתחרות במרכזיותם של משברי המפרץ ועזה. הגינויים חשובים לשימור עמדה עקרונית, אך אין עדות לכך שהם בלמו את המהלכים הישראליים.
התמונה הכוללת ביקורתית למדי: מצרים עדיין רואה בשלום בחירה אסטרטגית, דוחה הסלמה ומחזיקה בפתרון שתי המדינות. אולם היא פועלת בעיקר כמי שמנסה לבלום הידרדרות, ולא כמי שמצליחה לעצב מציאות חדשה. כל עוד השלב השני של התוכנית תקוע, השיקום נדחה, וההתפתחויות בגדה נענות בעיקר בגינויים, המדיניות המצרית תוסיף להיות חיונית – אך תישאר תגובתית, מוגבלת ותלויה בהחלטותיהם של אחרים.
12 תגובות
עם כל המיגבלות שיש למעורבות המצרית, הרי היא עדיין נכס חשוב ביותר עבורנו. בטח בהשוואה לכל היתר.
לנועם אשכנזי
נכון דרשת. מצרים היא נכס חשוב ביותר עבורנו. למעשה מצרים היא מדינה כושלת. אין ביכולתה להתמודד עם גורלה. חיים בה כיום כ- 120 מיליון תושבים. רובם בעוני מחריד. מצרים אינה מסוגלת לייצר מזון מספיק לכל תושביה. היא היבואנית הגדולה בעולם של חיטה. בערך 10 עד 12 מיליון טון בשנה. הנילוס שהיה מקדמת דנא מקור החיים למצרים הפך לתעלת ביוב ענקית. הסכר שבנתה אתיופיה על הנילוס הכחול לפני כניסתו לסודאן עוצר חלק מן המים שבשנים עברו זרמו למצרים ואפשרו לה לקיים חקלאות מינימלית. רמת תחלואת האוכלוסייה המצרית היא מהגבוהות בעולם (בילהרציה, מלריה, עיוורון, מחלות דרכי העיכול ועוד. בגדול מצרים עדיין לא התאוששה מהמכה שהיא קיבלה במלחמת יום כיפור שהכריחה אותה לעשות שלום עם ישראל. המצרים סילקו את הסובייטים והכניסו את האמריקנים. למזלם הגדול האמריקנים מספקים להם מיליוני טונות של חיטה בכל שנה. לאסונם ההכנסות מתעלת סואץ פחתו באופן דרמטי עקב פעילות האיראנים באמצעות החוטים שחוסמים את בשייט בים האדום.
אפשר להמשיך בסאגה הזו. ואולי לציין את הטימטום הגדול ביותר של המצרים בפיתוח והשקעה גדולה בצבא במקום לפתח את הכלכלה. אפשר לפנתז ולהניח שהמצרים מהווים שומרי סף אזוריים או משהו דומה לזה. בסך הכל מצרים משולה למקבצת נדבות ותו לא.
לסיפור של יחסי מצרים וישראל יש ללא ספק חשיבות רבה והתנודתיות בין שלום למלחמה עלול לבלבל את הדעת. מבחינה היסטורית מצרים היא האויבת העיקשת ביותר לקיומה של מדינת ישראל שהובילה את כול המלחמות הגדולות נגדה. העם המצרי שונא את ישראל עד היום, ועדיין הספרות והתקשורת הממוסדת ממשיכים ללא הרף לטפטף רעל ואנטישמיות והיא המובילה מארצות ערב את האנטי ישראליות במוסדות האו"ם. הנשיא סאדאת עשה מהלך מבריק להשיב את סיני (ואת כבודו) שאבד בששת הימים, ומוכן היה לשלם על כך במחיר "הסכם שלום" שעל כך שילם בחייו. כמו כול הסכם שלום על הנייר, מה שנותר ממנו הוא במקרה הטוב מצב "אי לוחמה" ושת"פ אינטרסנטי עם ישראל שסייעה להתגבר על דאעש בסיני, וגם לרכוש גז זול לכלכלתו הרופפת.
מנגד- חרף מאבק א-סיסי באחים המוסלמים ברצועה- מצרים סייעה ביודעין לחמש את החמאס לקראת 7 אוקטובר, כי נוח לה לראות את ישראל מדממת, והיא מנצלת זאת גם להתחמשות עצמית עם אוגדות שריון ולוגיסטיקה בסיני, שלעולם כבר לא יחזור להיות מפורז- אף שאין בנמצא אף אויב למצרים מצפון לה, למעט מדינת ישראל..היא עדיין מתחרה על מעמד ההובלה במזרח התיכון מול האתגר הטורקי, וזה לא מפריע לה להצטרף כנראה ל"הסכם מכה",-ברית ההגנה בין טורקיה פקיסטן וסעודיה שנחתם לאחרונה, שללא ספק יגביר את הלחץ על ישראל לסגת. האחדות המוסלמית הסונית הזו- לכאורה נגד אירן השיעית בלבד, אך לא פחות היא לב הפעילות הלעומתית נגד ישראל. כיצד על ישראל להתמודד מול "הנכס הבטחוני" הזה? מנקודת מבט זו- בחשדנות רבה.
לראשונה קיבלתי הדגמה חייה למגבלות האקדמיה בהבנה בסיסית ובניתוח מגמות. אכן מספר איזכורים של מושג זה או אחר והשוואה לזמנים אחרים הוא כלי נחמד. קל גם לאיסוף. המסקנות כמובן מוטעות. למרות שלא ניתן להתווכח עם נתונים. ההנהגה המצרית הנוכחית היא המשך להנהגה שהחלה פועלת לפני כ 74 שנים. ההנהגה המצרית מאז שבת הטבח ובטח מאז המלחמה האזורית ממתינה לתוצאות הבחירות בישראל. לנתניהו ושליחיו הם לא מאמינים. הם משחקים את המשחק כבר שנים. מחד האינטרסים שלהם ומנגד מנהיג ישראל שלא שווה מילה. במידה ונתניהו יבחר לכהן כרוהמ המצרים יצטרכו לקחת מחדש החלטה על הווליום של ההצהרות. הם מעולם לא תמכו בפלסטינים אלה השתמשו בתמיכתם בפלסטינים כקלף מול המערב וישראל. במידה ויבחר רוהמ אחר הם יתנו לו 6 חודשים לפני שיעדכנו את המדיניות המוצהרת. מצריים עיקבית בהחלטה האסטרטגית לקיים את הסכם השלום. נהנים מהפירות בתחום האנרגיה והתיירות לסיני ומנגד בולעים מפעם לפעם צפרדעים שמאכיל אותם נתניהו. העוצמה שלהם יושב על המאזן הדמוגרפי וגודל הצבא. הם לא צריכים כמונו להצהיר כמה הם חזקים. הם מניחים שכולם באזור מבינים בעצמם את הפער העצום במספרי הגברים בגילאי 16-35 שלהכשיר אותם לצאת לקרב זו משימה לא קשה בכלל.
ייתכן שפרויקט התפלת מי ים בקנה מידה גדול יוכל להתחיל לשפר את חייהם של המצרים. גם ישראל עשויה למצוא את עצמה מעורבת או מובילה פרויקטים כאלה.
השלטון המצרי ממש מנסה לשמו על יחסים טובים איתנו. הבעיה בעם שרובו להבנתי שוא אותנו. חילופי שלטון עשויים להפוך את יחס השלטון
לא לשכוח שטנקים וארטילריה מצרים נמצאים בסיני בניגוד להסכם הפסקת האש המקורי
הסבת תשומת לב גם למצרים חשובה מאוד. השכנה הכי גדולה שלנו. אף אחד לא מזכיר אותה ולא מתייחס אלה בהקשר להתרחשויות בטזור
יש כאן תגובות ארוכות כמו מאמרים. לא מובן מאליו. הצלכת לעורר
נקודה שעלולה לביא להתנגשות עם מצרים היא מעבר רפיח.
לזכור שגם מצרים היא בעלת מדיניות אנטי איסלמיסטית קיצונית
התגובות שמאמך גורף מעידות שהעלית וניתחת נושא חשוב ורדום