מידידה משתפת פעולה לאויבת מרה

בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל התברר לראש הממשלה דוד בן-גוריון, כי בעת הזאת לא ניתן לקיים יחסי שכנות טובה עם מדינות ערב במזרח התיכון, ועל כן הוא גיבש את "דוקטרינת הפריפריה" – תפיסה אסטרטגית שלפיה על מדינת ישראל לטפח קשרים קרובים ככל האפשר עם מדינות מוסלמיות לא-ערביות. עם מדינות אלה נמנו איראן, שהייתה נתונה לשלטון שושלת פהלווי; אתיופיה, שנשלטה על ידי המונרך היילה סילאסי (שכינה את עצמו "גור אריה יהודה"); והחשובה מכולן, טורקיה, שנוסדה על פי חזונו של מוסטפה כמאל (אתא טורק).

לצד הקשרים הענפים עם שלוש המדינות הללו, טיפחה ישראל קשרים עם הכורדים וסייעה להם במלחמתם נגד המשטר העיראקי. כמו כן, פיתחה ישראל קשרים משמעותיים, ובדרך כלל נסתרים, עם מדינות באפריקה. ראוי לציון הקשר שנבנה עם דרום סודאן; קשר זה נחשף כאשר דרום סודאן נפרדה ממדינת האם שלה, כך שמעמדה של ישראל שם התעצם במידה רבה למרות הקשיים בשטח. (גילוי נאות: כותב שורות אלה פעל באפריקה בתקופה הנדונה, בעיקר בארצות דוברות אנגלית שהיו בעברן קולוניות בריטיות).

במאמר זה אבקש להתמקד בתהליכים שהתחוללו – וממשיכים להתחולל – באיראן. מדינה זו הפכה מידידה מובהקת של ישראל לאויבת המרה ביותר שלה. במשך כארבעים השנים האחרונות מקדישים שליטיה את עצמם, את משאבי המדינה, את כספיה, עושרה וצבאה – לבניית מערכות צבאיות ואסטרטגיות שמטרתן לתקוף את מדינת ישראל ביום פקודה ולחסל אותה, מתוך תפיסה שלפיה, ישראל, בשיתוף עם הפלסטינים, תהפוך לעוד שטח בדאר אל-אסלאם.

שליט איראן בשנים 1979-1941, השאח מוחמד רזה פאהלאווי, נאלץ לנהל מאבק נחוש נגד מנגנוני הדת השיעית שכוחם והשפעתם הלכו והתעצמו. המנהיגים השיעיים התנגדו נמרצות לתהליכי המודרניזציה שהוביל השאח, משום שהם פגעו קשות במעמדה של הקיצוניות הדתית השיעית שהתקיימה במדינה במשך דורות.

השאח היה מקושר פוליטית, כלכלית וצבאית עם ארצות הברית כמו גם עם ישראל. אלפי ישראלים הועסקו באיראן בתפקידים מגוונים: החל מהדרכה חקלאית ועד לאימון צבא השאח והשירותים החשאיים שלו, אשר שלטו במדינה ביד חזקה ופעלו באכזריות כלפי מתנגדי המשטר מקרב המנהיגות הדתית השיעית.

בין המנהיגים השיעים התבלט איש דת בשם רוחאללה חומייני. הוא טיפס במעלה ההיררכיה הדתית והתמנה לאייתוללה, דהיינו ראש וראשון לכוהני הדת השיעית, דרגה עליונה המקבילה לרב ראשי בעולם היהודי ולאפיפיור בעולם הקתולי, שהקנתה לו מעמד בכיר בקרב המיעוטים השיעים בארצות המזרח התיכון.

חומייני החל לארגן התנגדות עממית נגד השאח והמגמות החברתיות-דתיות שהוביל באיראן. בשל מעמדו הדתי-ציבורי הבולט נמנע השאח מלפגוע בו אישית. הערכתו הייתה שאם השירות החשאי האיראני, הסאוואק, יעלים את חומייני, הדבר יעורר מהומות באיראן, ולכן בשנת 1965 החליט השאח להגלות את חומייני מאיראן.

לאחר גירושו מאיראן מצא חומייני מקלט זמני בקרב בני עדתו השיעים בעיראק, ומשם הוא "משך בחוטים" באיראן. הדבר היה לצנינים בעיני השלטונות באיראן, ובעקבות לחצים שהם הפעילו על שלטונות עיראק – גורש חומייני משטחם.

חומייני מצא מקלט מדיני בצרפת. הצרפתים, מתוך נאמנות לעקרונות המהפכה הצרפתית (חופש, שוויון, אחווה), אפשרו לו להקים מרכז איראני שיעי ליד פאריס. חומייני שהה בגלות בצרפת במשך 15 שנים (1979-1964).

בתקופה זו הוא לא שקט על שמריו, אלא בנה בחוכמה ו"מתחת לרדאר" את המנגנון שביום מן הימים עתיד היה לתפוס את השלטון באיראן. למעשה, הוא המתין בסבלנות להזדמנות לשוב לאיראן ולהשתלט על המדינה. בפרק הבא בסדרה אדון בהיחלשות משטר השאח עד לקריסתו, ובשיבתו של חומייני מהגלות למולדתו.