החברה האזרחית לבנון-ישראל

בשבוע שעבר הגיעה מדינת ישראל לאחד ההישגים המדיניים המרשמים ביותר בשנים האחרונות והוא חתימה על הסכם מסגרת עם מדינת לבנון. תהליך הבידוד המדיני – המוצלח, יש להודות – שגזר עלינו ציר הרשע המורכב ממשמרות המהפכה, מדינת האפרטהייד קטאר, הטרור של חיזבאללה והנאציזם הפלסטיני, נסדק, אם לא נפרץ. האויב הקטארי אפילו הצליח לתקוע טריז בין ישראל לבין בעלת בריתה, המעצמה מספר אחת, אמריקה. סגן הנשיא ג'יי די ואנס קידם את האיראנים על חשבון ישראל והנשיא טראמפ השתלח בראש ממשלת ישראל. בתוך המהומה הזאת הצליח מזכיר המדינה מרקו רוביו להביא את שתי היריבות, לבנון וישראל, למשא ומתן ישיר ולחתימה על הסכם. הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים וּמֶמְשָׁלָה לַנְּסִיכִים, הוּא יְבָרֵךְ וְיִשְׁמֹר וְיִנְצֹר וְיַעֲזֹר וִירוֹמֵם וִיגַדֵּל וִינַשֵּׂא לְמַעְלָה אֶת מרקו רוביו, יָרוּם הוֹדוֹ, הנשיא הבא של ארצות הברית.

למתקפת הנאציזם הפלסטיני ביום שבעה באוקטובר 2023 הייתה אמנם מטרה לשפוך דם יהודי רב ככל שניתן, וזאת לא לפני שהמחבלים יקיימו את מצוות הג'יהאד המיני ויאנסו ישראליות באופן המוני. מעבר לזאת, הייתה לו מטרה מדינית ברורה, לרסק את תהליך הנורמליזציה המתקדם בין מדינות ערב לבין מדינת הלאום היהודי בארץ ציון. לפחות בכל הנוגע למשטר הפטריארכלי של האוטוקרטיה הסעודית, הוא הצליח באופן גורף. יורש העצר הסעודי, רוצחו ומבתר גופתו של העיתונאי ג'מאל חָשׁוֹקְגִ'י, נסוג מכוונת השלום שלו. כעת אנו מוצאים אותו משמש כשטיח פרסי לרגלי משמרות המהפכה וכבן ברית של המחבל הסורי ופטרונו הדיקטאטור החשוך מטורקיה. עד כאן, הנאציזם הפלסטיני שש ושמח בתוצאות המלחמה הכוללת שבה פתח נגדנו.

אך הדברים לעולם אינם יכולים להתגלגל רק לפי רצונו של המן אחד בלבד. בלבנון נוצר מצב מיוחד בהשוואה לכל מדינות המזרח התיכון העוינות לישראל. מלחמת הסיוע (حرب الإسناد) של הטרור של חיזבאללה לטובת הטרור הפלסטיני הביאה על ראשי הטרור של חיזבאללה את קיצם ועוררה סלידה קשה מארגון זה מצד החברה האזרחית הלבנונית. מחסום הפחד נשבר ומשפיענים צעירים ונמרצים מופיעים מעל כל בימה, תוקפים את חיזבאללה ומטיפים לשלום עם ישראל. להבדיל מרוב מדינות ערב שלהן הסכם שלום עם ישראל, החברה האזרחית הלבנונית כמהה לשלום ולנורמליזציה מלאה עם ישראל. זוהי הזדמנות יקרה מפז שאל לנו להחמיץ אותה.

בעבר ציינתי בכמה הזדמנויות שאחד מהמחדלים הרבים של ההסברה והדיפלומטיה הישראלית הוא שאנו נוטים לעבוד רק עם הממשלות ולא עם העמים. עתה קם העם הלבנוני ודורש שלום עם מדינת הציונים; בל נקל ראש בכך. אינני יודע אם ממשלות ישראל ישמעו לעצתי ויתחילו בקמפיין אל מול אזרחי המדינות השונות, אבל דומני שכעת יש מקום למעורבות פעילה של החברה האזרחית בישראל כלפי החברה האזרחית בלבנון, people to people. מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר, ארגוני התנדבות, חברות טכנולוגיה מתקדמת ועוד כיוצא באלה המעוניינים לקדם את השלום בין העמים, צריכים לנקוט ביוזמה. במצרים ובירדן מחרימים כל יוזמה ישראלית, ובצביעות האופיינית להם, כאשר הם נזקקים לסיוע ישראלי, הם עושים זאת בהסתר. ההסכם עם ירדן ומצרים איננו הסכם שלום אלא הסכם אי-לחימה. ההסכם העתידי עם לבנון נראה מבטיח יותר ולו רק מהסיבה שהחברה האזרחית הלבנונית בשלה לכך.

כדי להתגבר על מורכבות העניין, ניתן להשתית יחסים אזרחיים בין שני הצדדים באופנים שונים. במדינות המערב תפוצה לבנונית גדולה אשר לה הרצון והיכולת להידבר עם גורמים אזרחיים ישראליים. בצפון הארץ מתגוררת קהילת הארמיים, שהיא חלק אינטגרלי של הקהילה הנוצרית לבנונית מרונית. בישראל מתגוררים עדיין פליטי צד"ל וצאצאיהם והם מכירים את החברה הלבנונית על בוריה. בלבנון ישנם משפיעני רשת רבים המבקשים לקדם שלום ונורמליזציה עם ישראל. כולם מתנגדי ארגון הטרור חיזבאללה. כל אלה ועוד, שאיני יודע על קיומם, יכולים לשמש כראש גשר אל החברה הלבנונית. לנו, אזרחי מדינת ישראל, תפקיד חשוב בקידום השלום – הבה ונעשה זאת.

בימים כתיקונם, היינו אמורים לחוות גלי התלהבות לנוכח ההישג המדיני הישראלי עם מדינה ערבית שכנה. אך בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם שבהם שרויה החברה הישראלית, מלחמת הכול בכול, המחלוקות ההרסניות, הקללות והקלקלות של נבחרי העם, הסירו מאיתנו את חדוות השלום. רוצה לומר, שאם לא נדע לתקן את עצמנו, שום הישג מדיני או צבאי יצילנו מידם.