השלום האפשרי עם לבנון

נשתעשע בכמה פסוקים בטרם ניגש לדיון האקטואלי. אנו עומדים בפתח הזדמנות היסטורית שבה "הֲלֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל" (ישעיה כט, יז). הסיפור בין לבנון וישראל רווי באלימות: "כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ וְשֹׁד" (חבקוק ב, יז); "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ" (זכריה יא, א); "בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו" (ישעיה לז, כד). ואף על פי כן, ללבנון פינה חמה בלב: "הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי שֶׁלֶג לְבָנוֹן" (ירמיה יח, יד); "וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן כָּל שֹׁתֵי מָיִם" (יחזקאל לא, טז); "יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן… כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן… וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (הושע יד, ו-ח); "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן… מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד, יא–טו). אל תגידו שזה לא עושה לכם חשק לתוּר את לבנון.

מבחינה פוליטית, כלכלית וביטחונית לבנון היא אחת המדינות הנחשלות בעולם הערבי. מעמדה הגיאופוליטי הוא לכל היותר בסיס קדמי של משמרות המהפכה לנגח בו את מדינת ישראל. לכאורה לבנון חסרת זהות משל עצמה וחסרת השפעה בעולם הערבי ובכלל. האירופים, האמריקנים והשבטים מקטאר ומסעודיה בוחשים בקדירה מבלי שקולם של הלבנונים נשמע. לכך יש להוסיף את המתח הקבוע שבין העדות השונות והאיום המתמיד במלחמת אזרחים. לבנון היא בערך כלום, ועדיין היא דבר גדול מבחינות אחרות. כמעט שאין דוברי ערבית בעולם שאינם עוקבים אחר תוכניות הטלוויזיה המשובחות של לבנון וכמעט שאין מקום בעולם הערבי שבו קיים ליברליזם ברמה שכזאת (לא בכל החברה הלבנונית). נתיני הדיקטטורות הערביות מביטים בעיניים כלות אל החירות האזרחית הלבנונית. זוהי דרכה של לבנון להשפיע.

החירות הלבנונית רוצה לקרוע מעליה את כבלי הפונדמנטליזם הערבי-אסלאמי ואחד המודלים העומדים לפניה הוא החברה הישראלית (שאמנם נמצאת ברגרסיה מדאיגה, ואל תגלו ללבנונים). הלבנונים הליברלים נקרעים בין שתי מגמות, אסלאם כפייתי או ליברליזם מערבי; בין תבוסות אין-סופיות מהישראלים או שלום עם המפעל הציוני המביא איתו קִדמה, פיתוח, חירות, דמוקרטיה, שוויוניות ועוד ערכים הזרים לעולם הערבי בדרך כלל. מי שקשוב לחלקים האלה בחברה הלבנונית מבין שאם וכאשר יהיה הסכם שלום בין ישראל ללבנון, לא יהיה זה שלום קר עם ממשלות בוגדניות המטפחות את שנאת ישראל. החברה הלבנונית הליברלית כמהה לחיבור עם החברה הישראלית. זוהי ההזדמנות שזיהו האמריקנים ולכן הם אונסים את שני הצדדים לשוחח זה עם זה באופן ישיר.

כמי שקרוב בליבו אל העולם הערבי, אני מצותת לרשתות החברתיות ונדהם בכל פעם מחדש לגלות כיצד לבנונים מן השורה מביעים את כמיהתם לשלום עם ישראל . זו לא מדינה ערבית טיפוסית שבה המנהיג נותן את המילה הראשונה והאחרונה, אלא ישנו לחץ חזק מלמטה. אחד הפרשנים קרא לנשיא לבנון לנהוג כאנוואר סאדאת, נשיא מצרים הנרצח בידי אחיו המוסלמים, ולהגיע לכנסת בירושלים. אני מקווה שגורלו של הנשיא הלבנוני לא יהיה כמו זה של סאדאת או חרירי. הלבנונים הליברליים מבקשים לנשל מעליהם את הצרעת הפלסטינית. איש דת נוצרי לבנוני קובע בריאיון טלוויזיוני ובערבית צחה שכל הנוצרים בלבנון ובכלל הם ציונים. הנשמע כדבר הזה?! המבקשים לצפות באוסף עצום של סרטונים קצרים, מתורגמים ומונגשים, מוזמנים (לצפייה).

עם זאת, מגוחך הדבר שנשיא לבנון הכחיש באופן פומבי את הידיעה על שיחה ישירה בינו לבין ראש ממשלת ישראל. למדינות ערב רבות, כולל אויבים כמו השבטים מקטאר, קשרים חשאיים עם ישראל. נכון הוא ששני הצדדים נשכרים מכך, אך זוהי תופעה לא נורמלית והיא איננה מקדמת נורמליזציה בין העמים. במגזר מסוים בישראל מחזיקים נשים ואנשים שני טלפונים סלולריים, האחד "כשר" בשביל המודל החינוכי במשפחה והשני "תועבה" בשביל הדחפים האישיים הנסתרים. כך בערך נראים יחסי מדינות ערב עם ישראל, וזה ממתג את מדינת ישראל כטלפון של התועבה. עלינו להיגמל מכך בהקדם. אם הלבנונים רוצים בשלום עם ישראל, עליהם לפרסם זאת ברבים. זה אמור להיות תנאי הכרחי להסכם.